הרמתי את ראשי והבטתי בשמיים מלאי הכוכבים, כמו מוחי העמוס במחשבות שמוארות ונכבות.

עצמתי את עיניי ונתתי לרוח הקרירה לנשוב על פניי ברכות.

הקשבתי לשקט, התמסרתי לדממה שצרמה באוזניי.

המחשבות שהסתבכו מקודם- התבהרו, החשיכה שאפפה אותם התפוגגה.

פתאום שמעתי את קול העלה הנופל מן העץ, את ציוץ הציפור שעברה מעל לראשי.

פתאום לרוח יש גם קול ולא רק מגע.

צליל חדש נגלה בפניי- צליל השקט- שרועם וחזק יותר מהרעש.