הכומר ליבי ידועה בשליטה שלה.
אחרי שהכומר קוגינס נרצח, היא נשארה הכומר היחידה בעיירה.
היא הייתה אחראית גם על ענייני הדת, וגם על ענייני הפלת השלטון של ביג ג'ים רני.
והיא הצליחה להשתלט על כל הנושאים שדרשו את אחריותה.
רק דבר אחד היה קצת מעבר לשליטתה, המלאה בכל אופן.
המזג החם שלה.
המהירות בה התלקחה אותה אש בתוכה,
המהירות שבה היא שרפה כל מה שבדרך.
"אם לא תשלוט במזג שלך, המזג שלך ישלוט בך."
כשהייתי ילדה קטנה, בערך בת 8 או 9, אני זוכרת ימים שבהם הייתי מתעצבנת.
עד היום אני זוכרת יום אחד, שבו התעצבנתי.
התחלתי לדחוף כיסאות לרצפה,
להרביץ לדברים,
לבעוט בדברים,
לצרוח,
לבכות.
יש לי זכרון נורא ברור מיום אחד כזה,
ואני בטוחה שהיו עוד הרבה.
בתור ילדה קטנה בלי הרבה כוח,
המזג שלי שלט בי.
אבל עברו מאז שנים.
היום אני כבר בת יותר מ16.
7?8? שנים?
אבל עד היום אני מוצאת את עצמי לפעמים במצבים,
שבהם המזג שלי יותר חזק ממני.
מצבים בהם המזג שלי שולט בי ודוחק אותי לפינה.
לפני בערך חודש זה קרה,
והתחלתי להתעצבן, ולצרוח, ולהרביץ לדברים ולבכות.
כמו אותה ילדה בת 8 או 9.
חברות שלי אומרות לי שהן לא יכולות לדמיין לעצמן אותי מרביצה למישהו.
וזה נכון, כי זאת לא אני.
5 ימים אחרי אותו יום,
סיימתי לקרוא את "מתחת לכיפה השקופה", הספר ממנו לקוח הציטוט וכל החלק הראשון של הפוסט.
אותה "כומר ליבי" הייתה הדמות שהכי התחברתי אליה.
גם לי יש מזג שקשה לי לשלוט עליו.
גם אני מתעצבנת ממש בקלות.
ומאז שקראתי את הספר,
וסיימתי אותו,
והתאוששתי קצת מהסוף ומהעובדה שסיימתי את הספר הארוך ביותר שקראתי בחיי,
ועיכלתי את כל מה שקרה,
מאותו רגע,
בכל פעם שאני מרגישה שאני מתעצבנת,
אני נושמת עמוק,
כומר ליבי כמו שראיתי אותה בדמיון בזמן שקראתי את הספר עוברת לי במוח, אומרת לי לשלוט במזג שלי.
וזה עוזר.
עד כמה שזה טפשי,
זה עוזר.
זאת מין מנטרה שאני אומרת לעצמי.
כמו Don't give up hope just yet.
וזה עוזר.
וככה אני מתמודדת עם עצבים.
וככה אני מונעת מהמזג שלי להשתלט עלי..
התחלתי את הפוסט הזה לפני 3 וחצי שעות,
וכל פעם עצרתי בגלל סיבה אחרת..
אז אני אסיים בזה שאני אגיד שאחרי הכל,
אפשר לשלוט על כל דבר שאתם עושים,
וכל עוד אתם מאמינים שאתם יכולים לשלוט בזה, זה יקרה.
♥
-גל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.