במשך תקופה די ארוכה (כמה חודשים, חצי שנה פחות או יותר)
אני מעריצה שחקן שנקרא ג'יימי דורנן.
ג'יימי שיחק בסדרה once upon a time ואהבתי את צורת המשחק שלו (ואני מודה הוא נראה גם די טוב)
אחרי בערך חצי שנה שהתעדכנתי בעבר בהווה ובעתיק של השחקן גיליתי שהוא שיחק בסדרה שנקראת the fall (ראיתי בכמה מקומות שבעברית היא נראת "החטא הקדמון" למרות שזה נורא מוזר לי וגם בVOD היא נקראת בשמה המקורי)
חשבתי לעצמי שבתור מעריצה אמיתית אני צריכה לראות את הסדרה ותמיד חשבתי לעצמי "כשיהיה לי זמן.." ולא בדיוק היה לי זמן ותמיד שכחתי מזה.
ואז בזמן שיטוט אקראי בVOD של הוט (פרסומת סמויה, לא מתוכנן כי אם כן הייתי מבקשת תשלום) ראיתי שיש את הסדרה.
אחרי כמה דקות של התלהבות די מיותרת ולא מתאימה לגילי (פאנגירל עד הסוף) ראיתי את הפרק הראשון עם חברה.
כמובן שברגע הראשון שג'יימי עלה על המסך קפצתי משמחה, אבל לאט לאט שמתי לב לדמות, ופחות לשחקן.
פול ספקטור הוא יועץ שכול במשטרה.
סטלה גיבסון היא בלשית.
פול ספקטור, בנוסף להיותו יועץ שכול, ואב לשני ילדים, הוא גם רוצח סדרתי.
קהל היעד שלו? נשים בשנות ה30 לחייהן (בדרך כלל תחילת שנות ה30), מקצועיות וברונטיות.
הוא עוקב אחריהן, משיג עליהן פרטים רבים ככל האפשר, ויום אחד פשוט פורץ אליהן הביתה ורוצח אותן.
חונק אותן על המיטה שלהן ומיד לאחר הרצח מפשיט אותן, שוטף את הגופה, מכבס את הסדינים, ומשכיב את אותה אישה על המיטה בפוזה מסויימת.
הוא מצלם את הגופה מספר פעמים ויוצא מהבית.
בדרך כלל הרצח מתגלה ביום למחרת.
סטלה נשלחת למשטרת בלפאסט על מנת לתפוס את אותו רוצח מסתורי, בלי לדעת כמובן שאותו רוצח עובד בתור יועץ שכול במשטרת בלפאסט.
לאט לאט ככל שהפרקים מתקדמים (חמישה פרקים בעונה הראשונה, כל פרק באורך של 60 דקות) אנחנו מגלים עוד צדדים של פול ספקטור, סטלה גיבסון, ג'ים בארנס, ג'יימס אולסון, סאלי-אן ספקטור ועוד דמויותר, שכוללות בניהן את משפחתה של אחת הנרצחות, אנשים שונים ממשטרת בלפאסט וכו'.
בתחילה נראה שפול הוא אדם רגיל,
גבר נשוי, בערך באמצע שנות ה30, שני ילדים, הולך בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים - רגיל.
עד שמגיעה סצנה בה הוא פורץ לביתה של אישה בשם שרה קיי, המתאימה לתיאור הנרצחות שלו, ומחטט לה בדברים.
בסוף הפרק נראית סצנת הרצח.
משהו פה מרגיש לנו לא בסדר.
איך אדם שנראה כל כך רגיל, כל כך בסדר, שמטפל בילדים שלו כל כך יפה, יכול לעשות דבר נורא כל כך?
ופה, פה הכל משתנה.
ברגע שהמחשבה הזאת עלתה לי לראש "איך הוא יכול?", ברגע ההוא בדיוק - הרגשתי חיבור ענק לדמות ולסדרה.
בכל סדרת רצח אחרת הרוצח יתואר כאדם חסר רגשות, חסר רחמים.
שרוצח רק בשביל להשיג נקמה או הנאה אישית.
ככל שהפרקים עוברים (בעיקר בפרק הרביעי של העונה הראשונה) אפשר להבין שפול רוצח את אותן נשים בגלל סיבה אחת פשוטה,
יש לו בלאגן פנימי, כאוס, והוא מנסה להשתלט עליו.
הוא מנסה לעשות את זה בעזרת רצח ואחרי כל רצח מגיעה תחושת הקלה ממכרת.
פול מתמכר לאותה תחושה, כמו נרקומן שמתמכר לתחושת ה"היי" שמגיעה אחרי שימוש בסמים.
פול צריך את זה, את ההקלה מהכאוס הפנימי, אז הוא רוצח יותר.
יותר קרוב.
הוא לא יכול לחכות כי זה משתלט עליו.
וכשהוא מגלה שאותה שרה קיי הייתה בהריון בזמן הרצח, זה הורג אותו מבפנים.
הוא שולח מכתב למשפחה שלה, מבקש סליחה.
הוא אומר שהוא לא ידע שהיא בהריון ואם היה יודע הוא לא היה רוצח אותה.
הוא לא רצה לרצוח ילד.
ילדים הם חפים מפשע.
אפשר לראות פה את החיבור הגדול שיש לו לילדים.
פול מציג פה צד רגיש ופגיע, נקודת חולשה בגוף הרוצח חסר הרחמים.
ואני חושבת שזה אחד הדברים הכי מדהימים בסדרה.
היא מראה שלכל אחד יש נקודות חולשה, לא משנה כמה חזק ואמיץ וגיבור וחסר רגשות הוא מאה שהוא.
היא מראה שכל אחד הוא פגיע ושום דבר לא נשאר שלם נצח.
הסדרה מראה כמה דפוקה החברה שלנו.
היא מראה אלימות במשפחה, והתמודדות עם מוות, ובגידות ורומנים ואהבה ושנאה.
הסדרה מראה משפחה של רוצח, שחיה רגיל ולא מודעת לעובדה שהוא לוקח חיים של אנשים בשביל הנאה אישית.
אשתו לא יודעת שהסיוטים של הבת שלהם זה כי היא רואה דברים קטנים שהוא לא מסתיר מספיק טוב.
יש פה אדם שביום-יום הוא יועץ שכול, הוא האיש שמנחם את המשפחה ועוזר להם כשמישהו מת, ובזמנים מיוחדים הוא זה שגורם לאנשים להצטרך יועץ שכול.
אותו אדם כנראה סובל מבעיה נפשית.
ואני ידועה באמפתיה המטורפת שיש לי לאנשים כאלה, דבר שגורם לי להתחבר לדמות ולתהות מה גורם לה לעשות את מה שהיא עושה, להעריץ את העבודה הנקייה שלה, הדמות של פול ספקטור היא דמות עמוקה ומלאה סיבוכים.
דמות שגורמת לך לפקפק בשפיות של עצמך ובו זמנית בשפיות של כל אחד מסביבך.
סטלה היא דמות מסובכת לא פחות.
מושכת גברים למיטה בשביל לילה אחד ולא נראית מופתעת כשאומרים לה שההשפעה שלה על גברים כל כך גבוהה שיש כאלה שיעדיפו לעזוב את האישה והילדים שלהם רק כדי להיות איתה.
יש בסדרה התמודדות של אנשים עם קבוצות שונות בחברה.
דני היא לסבית וכשהיא אומרת את זה לסטלה סטלה לא מייחס לזה חשיבות, דבר שמראה כמה שהיא מעריכה אנשים רק על פי מה שהם עושים ולא על פי ההעדפות המיניות שלהם.
אולסון הוא דמות די שולית, אבל הוא מוסיף עוד שכבה.
בהתחלה הוא בוגד באשתו עם סטלה, למרות שזה רק לילה אחד, ומיד אחר כך נרצח על ידי רוצח סדרתי שאת המקרה שלו הוא חוקר.
כשסטלה מגלה משהו בה נשבר ורואים את זה.
וכשחבר שלו, השותף של אולסון במשטרה,מגלה שהוא מת הוא פשוט מתאבד.
זה דבר שמראה כמה צער וכאב יכולים להיות חזקים.
כשאדם מאבד מישהו שקרוב אליו הוא מגיע למקומות נוראיים, ואת זה אפשר לראות בהתנהגות של ג'ימי שהתחיל להרביץ לאשתו אחרי שהבן שלהם מת.
בפרק 3 הבייביסיטר של הילדים של פול חיטטה לפול בדברים, דבר שגרם לו להשתגע והוא התחיל לפגוע בה, הצמיד אותה לרצפה בכוח והכאיב לה.
היא כתבה על זה שיר והעלתה לאינטרנט שבו היא אומרת "הצמדת אותי לרצפה בחוזקה וראיתי את הכאב בעיניים שלך"
פול סובל וכדי לשכח את הסבל הוא רוצח.
הוא רוצח נשים ושוטף את הגופה שלהן ומניח אותן בפוזה על המיטה.
הדבר הזה עוזר לו להתמודד עם הסבל ועם השיגעון שמשתלט עליו.
הסדרה הזאת היא מדהימה כי היא מראה לך כמה בנאדם יכול להיות שונה למרות שהוא לא מראה כלום.
כמה צדדים יכולים להיות לבנאדם ואיזה דברים הוא יכול לעשות בגלל שהוא סובל ממשהו שלא בשליטתו.
פול הוא דמות מדהימה בעיניי ואני חושבת שאם הייתי רואה את הסדרה הזאת, וג'יימי לא היה משחק בה, עדיין הייתי מתחברת לפול ספקטור כי הוא דמות שמזכירה לי את עצמי לפעמים.
ואני בתור אחת שמתעניינת ברצח כמעט יותר מהכל חושבת שהסדרה הזאת מדהימה כי היא נותנת לך נקודת תצפית אחרת על הרוצח, שבסדרות אחרות הוא פשוט "רוצח" וזהו.
פה את מקבלת מבט על המשפחה שלו ועל חיי היום יום שלו ולפי דעתי זה משהו ממש מיוחד ומדהים וזאת הסיבה שאני אוהבת את הסדרה הזאת וחושבת שהיא מושלמת.
"כל אדם צריך כאוס בתוכו, כדי ליצור כוכב מרקד" פול כתב את זה במכתב שהוא שלח לאבא של שרה קיי וזה מדהים כי לכל אחד יש את הכאוס שלו, לכל אחד יש את השיגעון שלו, ולכל אחד יש את הכוכב המרקד שלו שיוצא מהכאוס הזה.
ואז, בפעם הרביעית שהוא ניסה לרצוח, הייתה לו התנגדות.
הבחורה, אנני, לא הייתה לבד בבית.
אח שלה היה איתה.
והוא התחיל לתקוף את פול.
ופול רצח אותו.
דקר אותו עם מספריים.
את הנשים הוא חונק, משתמש בכוח הגברי שלו כדי להרוג אותן לאט.
ופה זה היה בהפתעה, פול לא ידע שאח של אנני נמצא שם והוא התתבלבל, ודקר אותו בזמן שאנני לא מתה עד הסוף.
היא עוד הייתה בהכרה.
הבחורה לא מתה.
ופול הבין שהוא נכשל.
וזה גרם לו לתסכול וכעס.
אני חושבת שהכותבים עשו פה עבודה מדהימה בלהראות בנאדם דפוק לגמרי שמציג את עצמו בצורה חיצונית בסדר גמור.
בנאדם שבור מבפנים
בנאדם הרוס.
אבל מבחוץ הכל נראה בסדר.
הכל נראה מושלם.
הוא מחייך ושם לבת שלו את השרשרת וצוחק איתה ורואה אותה רוקדת
ומשכיב את הבן שלו לישון
ומכין לאשתו אמבטיה
אבל בפנים יש כאוס
יש בלאגן
יש משהו בלתי מוסבר שאפילו הוא לא יכול למצוא לו הסבר
והדבר הזה הורג אותו לאט לאט מבפנים
והוא לא יודע איך להתמודד עם זה
והוא מרגיש חסר אונים.
ובסוף, פול הודה ברצח.
אבל הוא לא אמר מי הוא.
הוא רק אמר שזה הוא.
ויש להם קלסתרון שלו.
9 שנים קודם הוא תקף סטודנטית.
וכשסטלה אמרה לו שהיא יודעת שיש לו ילדה, בערך בת 7 או 8 הוא קפא.
הוא לא ציפה שהיא תדע כל כך הרבה.
זה כאב לו.
הוא זרק את הטלפון לאגם.
בסוף האחרונה שהוא ניסה לרצוח חזרה להכרה.
אם תהיה עונה שנייה זה בטח יתחיל מזה שהיא תאשר שזה הוא לפי הקלסתרון שיש להם.
משהו בי פחד כל כך כשהוא התקשר לסטלה.
פחד שהוא יסגיר את עצמו עד הסוף.
יגיד שקוראים לו פול ספקטור ושזה הוא.
גם בהתחלה, כשהוא כתב את שמות בתי האומנה שהוא היה בהם פחדתי.
כי הוא כתב לאבא של הנרצחת השלישית מכתב בכתב יד.
בכתב יד שלו.
וקשה לזייף כתב יד כשיש מאפיינים מאוד ברורים.
והכתב שלו היה באמת ברור.
מבחינת מאפיינים.
הוא לא השקיע בלשנות אותו במכתב וברור שהוא לא השקיע בלשנות אותו בראיון עם השוטר.
אם תהיה עונה שנייה פול בסכנה.
יתפסו אותו.
יש להם כל מה שהם צריכים כדי להוכיח שזה הוא.
והכל כל כך מסובך,
וכל כך דפוק,
וכל כך מנחם באיזשהו מובן.
כי זה נותן פרספקטיבה אחרת על עולם הרצח.
על הרוצחים הסדרתיים שלכולם נראים חסרי רגשות.
יש להם רגשות ויש להם משפחה ויש להם חיים מעבר לרצח.
ואלן קוביט (אם ככה כותבים את השם שלו) עשה עבודה נהדרת ביצירה של הסדרה הזאת.
הוא יצר דמויות כל כך עמוקות ומלאות במבוכים פנימיים,
הוא יצר תחושה שאנחנו מכירים אותן, את אותן דמויות, יודעים מה הולך להיות הצעד הבא שלהן, מה הדבר הבא שהם עומדים להגיד.
וג'יליאן אנדרסון וג'יימי דורנן הם שני שחקנים מדהימים שנראה שהתפקיד הותאם להם.
הם עשו עבודה נהדרת, הבמאים, השחקנים, כולם.
הם יצרו יצירת מופת.
יצירת מופת שתוציא מאדם דמעות,
והתנשפויות מתח.
וצחוק,
וכעס.
הם יצרו יצירת מופת שנראה שהייתה צריכה להיות קיימת הרבה קודם.
אז אני חושב שזו סדרה מעולה.
ששווה צפייה.
הייתי נותנת לה 8 מתוך 10.
כי העלילה לא מעניינת במיוחד, עוד סדרת רצח.
אבל הדמויות, ההשקעה בהן ובעבר שלהן,
זה שווה הכל.
לכו לראות את הסדרה הזאת.
אתם לא תתחרטו.
♥
-גל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.