אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

השבוע למדתי שיעור לחיים.
נכשלתי בעוד טסט. שלישי במספר. לאחר שבכיתי בבוקר, הייתי בטוחה שסיימתי את מנת הבכי [היומית!] שלי ואמרתי לעצמי שאני לא אבכה. בעודי יושבת ללמוד לבוחן [שלא היה!] במתמטיקה, אחותי הגדולה מתפרצת בסערה לחדרי, ואומרת לי ש "זה רק טסט, ובסוף כולם עוברים".
כמובן שהתחלתי לבכות, אמנם לא מיררתי בכי אבל בכיתי.
היא הסבירה לי שאסור לי להשוות את אצמי לאחרים. אני זאת אני, ויש לי יכולות משל עצמי. אני יודעת מה אני שווה, במה אני טובה ובמה אני לא. 
ובע"ה, אני אעבור בטסט הבא!

~
היום היה לי חמישי אחרון בבית-ספר.
כן, אמנם אני ממשיכה ללמוד באופן די סדיר עד אחרי יום העצמאות, אבל המחנכת שלי רמזה שאולי לא, בהתחשב בעובדה שנשארו לנו רק שני מקצועות לסיים בהם את החומר לבגרות.
על הבוקר היה מבחן בתנ"ך, שהלך דווקא מעולה +. לאחר מכן, יצאנו לטיול כיתתי ביער ראש-העין.
אני אקדים ואומר שהטיול הזה נורא שחרר לחץ בכיתה. אבא של H חולה כבר שנה וחצי, אבא של D חולה מתחילת השנה. נוסף, אבא של T נפטר בסוף שנה שעברה. שלוש מכות איומות עברו על הכיתה שלנו בשנתיים האחרונות. פטירה אחת, ו[לא עלינו] שתי מחלות סרטן.

המורה שלי רואה אותנו רק במצבים האלה, וקשה לי. רואים שקשה לה, וביום שני האחרון שמעתי אותה אומרת שהיא לא יכולה עם המצב הזה יותר. בתחילת השנה היא סיפרה לנו שכבר הייתה לה כיתת חינוך עם מקרה דומה, אבל שניים במכה אחת? זה מזעזע.

היא החליטה להוציא אותנו לטיול. גם כדי "לשחרר לחצים" לאור התקופה הקשה, וגם כדי לצאת לפסח נקיות ורעננות.

אז יצאנו. היה כיף במיוחד. אכלנו ארוחת בוקר בחורשה ולאחר מכן עלינו למסלול קצר בין כלניות ופרחי-בר. היה שם נוף מדהים. כיוון שלאחרונה התחלתי להיות חסידה של הטבע ושל צילומים למיניהם, מקל הסלפי שלי היה בכוננות, ועד שחזרנו למטה, הוא לא הפסיק להפעיל את עצמו, הבנות התלהבו נורא.

אני אשאיר כאן תמונה אחת, של כלנית. 

ואאחל לכם, חג פסח כשר ושמח (:

עריכה:
אמא לא מבינה למה אני תמיד אומרת "אני לא מאמינה שעוד שנייה פסח."
בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אני לא רוצה לסיים י"ב. אני עדיין מרגישה קטנה מדי...

ביום שישי האחרון שמעתי את השיר הזה, ונזכרתי שאני ממש אוהבת אותו.
מקווה שאחותי לא תקום מהעוצמה הדי גבוה של המוזיקה. ;)