ערב יום שבת, השעה שתיים עשרה חצי בלילה. לפנות בוקר של שבת. היום הכי מרגיע בשבוע. זאת אולי נשמעת לכם התחלה של בדיחה טובה, או התחלה של סיפור, אבל בשבת האחרונה חוויתי את השיחה הכי משמעותית בחיים שלי. כן, היו לי המון שיחות כאלה, אבל המשכתי את מסכת הלימודים שלי והפעם, אשכרה יישמתי אותו ביציאת שבת.
הייתי כל-כך גאה בעצמי. נתחיל בזה שהשיחה נפתחה באמא , ששוב צעקה עלי על זה שאיבדתי לה שעון שכמעט עלה 300 שקל.
נמשיך בזה, שנקרעו לי שתי שרשראות וצמיד,
ונעלמה לי השרשרת שאמא קנתה לי ליום הולדת 17. [עדיין חושבת שכחתי אותה בסניף..]
אבל זאת לא הפואנטה!!
הפואנטה היא שאמא דיברה איתי על אחריות.
על זה שיש חוכמה בלהגיד לא, לאנשים שלא עוזרים לך בחזרה, ואתה כן עוזר להם. ובכללי, אתה יוצא פאקינג פרייאר.
תמיד חשבתי שאני לא פרייארית בזה שאני עוזרת לבנות בכיתה שלי, כי בכל אופן, אני שמחה לעזור ותמיד מחפשת לעשות מצוות פה ושם (או בהגדרתה של קיין: להיות אנושית) [הן לא חברות שלי, והן גם לא יהיו. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי.]
אמא הבהירה לי עד כמה אני טועה. השיחה הזו גרמה לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר. כי עזרתי לכמה בנו בהכנת גרפים בעבודה שלהן בסוציולוגיה. בנות שצריכות אותי נטו, בגלל מי שאני. בגלל החוכמה שלי בקטע נורא מטופש של מחשבי, בגלל עצם העובדה שאני אף פעם לא מסרבת לעזור להן, באשליה שכשאני אצטרך עזרה, הן יעמדו לצידי.
בולשיט.
תמיד הייתי אחרונה בדברים הקשורים לחברה, אחרונה בלמצוא חדר, אחרונה בלמצוא בנות שילמדו איתן. וכמובן, אחרונה בזאת שמזמינים אותה לכל.
אף פעם לא רציתי להיות אחרונה, תמיד ניסיתי לשנות את המצב... ניסיתי להזמין, הצעתי שנעשה מפגשים כיתתם, ואפילו למפגש הסיכום שנתי שנה שעברה, רציתי להזמין את כולן לבית שלי, כדי שיראו אותו. כי הן אף פעם לא ראו אותו. אולי ביום הולדת של גיל 13, שבו הן הרס אותו ואמא הכריזה שאין סיכוי שאני מסמינה אותן שוב. המורה לא הסכימה, וזה כאב לי. זה עכשיו מזכיר לי שבכלל לא נהניתי בערב כיתה הזה, כי זה היה בתחילת המלחמה, בדיוק חמישה ימים לפני שטסנו לברצלונה והמבצע התחיל באופן רשמי.
לא נהניתי המפגש כיתה הזה. הרגשתי מנודה, הרגשתי לא נוח שגרמתי לאבא לצאת מהבית, אל ה"סיכון" כביכול ושגרמתי לאבא לשלוח לי הודעות כל שנייה כדי לוודא שאני בסדר, ושח"ו לא נפגעתי או לא הייתה אזעקה. הייתי בכוננות של לחימה ביום הזה, והיוני שתוצאה מזה בכלל לא נהניתי. לא מספיק, החלק הכי טוב בקטע הזה היה הפיצות. וישבתי לי בצד, ואח"כ החלטתי ללכת לשבת ליד הבנות. הן לא אהבו את זה שהתערבתי להן בשיחה, כדי לנסות להבין על מה מדובר. לנסות להתשלב, לצחוק, לספר דברים שאני זוכרת שקרו במהלך השנה. הן לא אהבו את זה, אז הלכתי מהר הביתה, עם חברה די טובה שדווקא די התעניינה בי.
הרגשתי נורא, ולכן החלטתי שהשנה אני לא הולכת. ויהי מה.
אחת הבנות בכיתה שלי רוצה שנשלח לה את המכתבים המפגרים האלה למורה. אני לא רוצה. אין לי מה לכתוב לה. מה אני אכתוב לה? שהיא בן אדם עם המון ערכים, והיא אישה טובה,
אבל היא לא הצליחה לעזור לי? ושהיא, כמו סתומה [תסלחו לי על המילה] דפקה לי סיסמאות מפה ועד הודעה חדשה בדיוק ברגעים שכי היה קשה? נתנה לי סיסמאות של רבנים, שגם אני מכירה ושלחה אותי להתמודד לבד?!
בדיוק ברגעים שהייתי חייבת לדבר עם מישהו. והדיוק הייתי בתחילת הטיפול, ואמא כל כך כעסה על זה שדיברתי איתה על זה, ואפילו שיישרנו את ההדורים וסיפרתי לה על הקושי האדיר שיש לי, גם היא לא הצליחה לעזור לי? ואפילו בת דודתי בת ה-15 לא הצליחה לרומם את רוחי? מה אני אכתוב לה? מה?! אז אני לא כותבת. כי אין לי עצבים, אין לי כוח, ואין לי מילים לבזבז עליה. בעצם, לא רוצה לבזבז עליה מילים. למה מי היא?! ~ נחזור למקרה של האחריות. אחרי יציאת שבת, ישבתי עם חברתי הטובה [והמשותפת עם אחותי], ועם אחותי המסקימונת ללמוד למחשבת-ישראל. קיבלתי הודעות די מציקות מבת בכיתה, שרוצה שאני אעזור לה עם גרפים בעבודה במדעי החברה.
סירבתי.
ובפעם הראשונה בחיי זה היה כל-כך כיף, וכל-כך הכרחי וכל-כך נעים לסרב. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, והתחילה לזרוק לי "אבל רק את יודעת..." ו"נו, בבקשה. לא הגשתי את העבודה ואני באיחור של כמה ימים." אז את באיחור! לא בעיה שלי, בעיה שלך, ואך ורק שלך. היא סיימה את השיחה ב"טוב, לא צריך." "בהצלחה." לא עניתי לה, כי לא היה לי זמן לענות לה.
לא יודעת למה, אני מרגישה כל-כך טוב עם עצמי... וזאת הרגשה נפלאה.
ועכשיו, שיר מקסים לסיום. אמנם ישן, אבל מקסים. השהות במחצית המחשב הנייד גורמת לי להעלאות זכרונות מהש שנים האחרונות, ועם שירים נפלאים שתמיד עוזרים לי לא ליפול.
שיהיה לכם חודש יוני שמח! מחר בת דודה שלי מתחתנת. אז זאת תהיה אחלה דרך לסיים את הבגרות במחשבת ישראל בטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
