אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

ביום שלשי האחרון, קיבלתי את תעודת הסיום שלי. אחרי שבכיתי, צחקתי, חיבקתי את המורה שלי וגרמתי לאמא לבוא לדבר איתה [למרות שאמא ממש לא אהבה את הרעיון, הן די בסכסוך.] נסעתי עם אחותי התאומה לאפטר-פארטי, חזרנו משם בלוש וחצי, ואז ביום אחרי התחלתי ללמוד ללשון וטחנתי עבודה במשך ארבע משמרות שבוע שעבר.

עכשיו, לאחר שסיפרתי לכם על חוויותי מהשבוע החולף, אני גאה להכריז ולהגיד, שכבר התחלתי לעכל שאני מתחילה תקופה חדשה בחיי, ואני מוכנה ומזונה לקבל כל דין ודין. [טוב נו, בערך..] אבל, כשדיברתי עם המורה לסוציולוגיה על זה במסיבת הסיום של המגמה, התחילו להתעור בי חששות, שכל השבת הציקו לי.

עכשיו אני מתחילה לנסות לכתוב, ושוב כל המחשבות מתבלגנות לי בראש. השאלות שהכי מציקות לי הם:
-האם אני אסתדר במקום כזה?
-האם אני אצליח להכיר בנות?
-האם אני אצליח לשלב עם השירות גם עבודה? [למרות שזה נורא הגיוני, כי אם בלימודים, מבחנים, מתכונות ובגרויות הצלחתי. למה שבשירות לא אצליח?]
 
והשאלה שהכי מציקה לי:
-האם אני אוכל להתמודד עם מקרי מוות? הרי הפגייה לא כולם שורדים..

מקווה שיהיה בסדר.

כרגע אני מכינה את עצמי נפשית לשיחת הקידום האחרונה במקדונלדס, מקווה שיהיה בסדר :)
בעצם, לא יהיה בסדר. יהיה בע"ה מעולה! הרי אני מכירה את עצמי, מודעת ליכולות שלי ולחולשות שלי. ואין סיבה שאני לא אעבור..

תמיד צריך לחשוב אופטימי.

המחשבות הטובות ביותר שאני יכולה להוציא מעצמי זה שהקיץ הזה אני הולכת לטחון עבודה ולהרוויח המון כסף, לצאת לטיולים ולבלות עם אחותי התאומה כי שאפשר עד הגיוס שלה.
המחשבה הכי טובה שעומדת בראש מעייני כרגע היא העובדה שהשבוע אני מסיימת בגרויות לצמיתות, ומי ייתן שלא אצטרך לעשות מועדי ב' :)

שיהיה לכם התחלת קיץ מקסימה. וכמובן, קיץ מהנה, משחרר, נותן כוחות חדשים ושמחה.

אה, ואל תשכחו שכשהולכים לים, חובה קרם הגנה, מים, כובע.
וכמובן, אל תכנסו לים אם אין מציל.
ולא, אני לא אומרת את זה כי משלמים לי. אני פשוט דואגת לכם...

תקראו לזה איף שבא לכם