הדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, שומעת מוזיקה בפול ווליום ועומדת לבכות - זה לכתוב. ובגלל זה המילים פשוט יצאו ממני, לא אני מהם. אני מרגישה שהגוף שלי כבר לא עומד בזה. אני מרגישה חרדה. חרדה עמוקה. ריח של משהו רע באוויר. ריח של מוות. הייתי בטיפול נמרץ היום, משעמם שם כמו בקבר, תסלחו לי על הביטוי, אבל זאת ההגדרה המדויקת למה שהולך בטיפול נמרץ פגים ויילודים.
אני לא יכולה לגעת שם באף אחד. וכן, המגע הזה חסר לי. השיחות עם ההורים חסרות לי, החיוכים של ההורים בפגייה חסרים לי.
אמנם אני כן מורדת, וכשיש איזה זמן פנוי ואני יודעת שהמזכירה נמצאת בטיפול נמרץ, אני חומקת לפגייה. עוזרת במה שצריך, מתייקת מסמכים, שולחת בדיקות, והכי חשוב - מדברת עם ההורים. שואלת לשלומם, מתריעה על מעברים ודומיהן, משוחחת על הבית, על עזרה, נותנת חום ואהבה והלב שלי מתפוצץ מאושר כשאני צריכה להתקשר להודיע לאחד ההורים שהילד/הילדה צפוי'ה להשתחרר בקרוב ו/או שהיה מעבר מהטיפול נמרץ לאחד החדרים. זה הכי כיף לי, ממלא אותי בשמחה, אושר ומוטיבציה להמשיך לעשות עבודת קודש. ;)
אני נותנת חום ואהבה, כמובן שאני מקבלת מהן, ועוד איך. לא פעם אני מקבלת תגובות מהורים על זה "את אלופה" "אין עלייך" "את מקסימה ואני שמחה שאת כאן", אני לא באה 'לעוף' על עצמי, בהגדרה של בני-נוער בני גילי, ולהגיד שאני מדהימה, מצחיקה, מקסימה ועוד דימויים כאלה. (ברור לי שאני כן, ואני מודעת לעצמי, אבל אני לא נרקסיסטית, נשבעת!)
התחלתי שירות לפני חודש וקצת, ועד עכשיו אני בתקופת הסתגלות. תקופת החגים הייתה נוראית, וכמובן שאתמול, הגיע המבול הנוראי של אחרי החגים. לא מספיק שהשאירו אותי לבד, לתפקד על שתי מחלקות, גם נאלצתי להתמודד עם מבול של טלפונים, ביטולים, קביעת תורים...
והדבר הכי טוב, להתמודד לבד עם חמישה שחרורים ולאכול מלא מלא שוקולד. (לא שהיה בזה משהו רע, זה אפילו היה מצוין.)
הבוקר קמתי באווירה עכורה, כי התעוררתי יחסית מוקדם בגלל הגשם. אני אוהבת את הגשם, כי יש משהו משכר ומדהים ברוח שמגיע כשהגשם יורד או אחרי שהוא נפסק. אוויר נקי כזה, אוויר צלול כיין, משהו שאף שלי מאוד שמח לשאוף לריאותיו.
אפרופו ריאות, הקטני שלי כבר ממש גדול. היום בבוקר, עטפתי אותו בחיתול בד וידו הקטנה תפסה את החיתול וסירבה לעזוב.
יהיו כאלה שלא יבינו מה הקשר בין ריאות ובין הקטני שלי, ומאחר ואני לא יכולה לחשוף פרטים, אני לפחות יודעת שאני מבינה על מה מדובר.
בקיצור, הקטני שלי גם עשה לי בית ספר אתמול. לא הפסיק לבכות, רצה רק ידיים, ושכבר הייתי קרובה להתמוטטות עצבית טוטאלית מהאחיות ש(לצערן הרב, כן?) לא יכול להתייחס אליו, הרמתי אותו על הידיים והוא נרגע תוך שנייה.
מפונק קטן. 
היום קרה משהו מצחיק עם אחיו הגדול, בניה. את אמא שלהם זה ממש לא הצחיק וסיפרו לי שהגננת ממש הופתעה.
אותי זה הצחיק-העציב. אבל אני בכלל לא באתי לדבר על הקטני שלי. טוב נו, אולי כן. כי הוא מתפתח ממש יפה, וכי הוא משתחרר ביום ראשון, ואני פאקינג לא יודעת אם לצחוק או לבכות. בקיצור, איפה הייתי? כן, אז התחתי את השירות שלי לפני חודש וקצת, ומיותר לציין שאני עדיין מסתגלת למקום. למקום, לעבודה ובייחוד לגודל של בית החולים. בית החולים ענק, עצום וקשה מאוד שלא להתבלבל בו. בקיצור, אני מרגישה די אבודה עדיין, אבל כמובן שאני מקבלת מלא חזוקים חיוביים ועזרה מהצוות הרפואי, העובדות הסוציאליות וכמובן, מההורים. (עד כמה שזה נשמע ממש לא הגיוני. אני אמורה לעזור להם..;)
לעניין אחר לגמרי, כבר הזכרתי שאני מרגישה חרדה עמוקה. חרדה מכל מה שקורה במדינה. במצב הרעוע שבכבישים. פיגועי ירי, דקירה, ניסיונות למיניהם. צה"ל אמנם הוא צבא חזק, מגן ועושה את ככל שביכולתו, אבל יש לי הרגשה שהחרדה שלי היא דבר יותר עמוק מזה. אולי כי גם אני פוגשת מקרים שלא נתונים בשליטתי ונמצאים על "כרעי-תרנגולת" מדי יום ביומו. זה נכון שממש אי-אפשר להשוות את מה שקורה בפגייה שלנו לבין מה שקורה במדינה, בכבישים וכן, גם בעולם, אבל אני עושה את החיבורים שלי, ומבחינתי זה מסתדר. הסכנה שמשהו ממש לא צפוי ונוראי יקרה מרחפת תמיד במעייני ראשי, בייחוד עכשיו, כשהעתקתי את מקום מושבי בתור בת-שרות אל הטיפול הנמרץ לחודש אוקטובר הקרוב.
אתמול הייתה כתבה על איזשהי ילדה/אישה שקרה לה משהו בית חולים, ולא כל-כך הבנתי מה קרה. בקיצור, הם אמרו שאין תעודת פטירה/גופה/משהו שקשור לזה. כמובן שאני ישר שאלתי את אמא אם קיים כזה דבר לאחותי הקטנה, וכמובן שהתשובה הייתה צפויה מראש והייתה: לא. אני מעלה ומעלה נושאים שונים שמזכירים לי עד כמה אני אימפולסיבית שכן יודעת לרסן את האימפולסיביות שלה, אבל מהצד השני אני מבינה שהמון זמן לא פרקתי, ואני מרגישה הקלה שפרקתי.
אמנם הקטע הזה ממש לא נשלח מהאייפון הפרטי שלי, אבל יש משהו מקסים בידיעה שכתבתי הרגע מלא נושאים והצלחתי ל'קשר אותם זה בזה בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. זה גם מזכיר לי כהדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, מתוחה ושומעת מוזיקה בפול וויליום - זה לכתוב ולצלם. ואז להיות מהופנטת לתמונה שצילמתי היום אחרי הצהריים, כשממש לא היה לי אכפת שהיורה של הסתיו מצליף בראשי ללא רחמים.
אחותי התאומה בצבא. וכיאה לאמא חרדתית כמו אמא שלי, היא גילתה שהגברת הגיעה עם צוות ההמתנה לקרייה, ברגע הפיגוע.
אז, מפה לשם, הם כרגע בעוצר. ואמא צורחת.
ובא לי למות.
אבל היי, הכל בסדר (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם