אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כלום באמת לא דומה למה שהוא היה לפני שלוש וחצי שנים, אפילו ארבע, אפילו חמש, ואפילו מתחילת התיכון.

התבגרתי, למדתי, השכלתי בתיכון, ועכשיו אני בעיצומו של סיום תקופת הסמסטר הראשונה שלי באוניברסיטה - לא פשוט אבל כיף.
אבל אני מרגישה מצולקת, ולהיות מצולקת זה לא כיף. זה מן בליל של רגשות שעולה לך ברגעים הכי לא צפויים, ברגעי משבר, בלילה במיטה שנייה לפני שאני נרדמת. ולמרות שאני נלחמת בעייפות זה תמיד משאיר אותי ערה עוד חצי שעה-שעה וזה מתסכל, רק בגלל שהייתה לי חוויה לא פשוטה מבחינה חברתית במשך שש שנים בתיכון, ואולי אפילו קצת ממקדונלד'ס, מה שהמשיך לשירות הלאומי.

יש לי בנות מקסימות בלימודים, ובעיקר אחת שממש שתהחברתי אליה (ואיפלו די התבאסתי שהיא אמרה לי שהיא בסוף לא יכולה לבוא ללמוד איתי מחר), ואני מרגישה די טוב כלפי חוץ, אבל בפנים אני עדיין שבורה ומנסה לאחות חתיכות. הבטחון עצמי שלי שואף לאפס, ולמרות שלא רואים את זה, מאוד מאוד קשה לי מבחינת החברה באוניברסיטה.
אני רוצה לפרוח, ואני מרגישה שזה הזמן שלי, אבל איך אפשר לפרוח כשיש צלקות כאלו? אני מתכוונת לחזור לטיפול.

והפעם, אני רוצה שינוי. ואני גם אעשה אותו.