כל ההסתכלות הזאת על החיים היא אחרת. כל דבר שאני עושה עכשיו, ולו הכי קטן, אני בודקת אותו שוב עם הוא נכון, אם זה היה בסדר, אם זה הגיע בכלל במקום הנכון ובזמן הנכון.
בעת הנכונה.
זה כבר לא סוד שקשה לי, זה כבר לא סוד שאני צריכה עזרה, ובטח ובטח שכבר לא סוד שיש חי שני חלומות גדולים שאני רוצה להגשים (ובעזרת השם ובהתשדלותנו זה יקרה) וזה להיות מיילדת ואחות פגייה. (ואם אפשר גם קורס על בסיסי, אז זה בכלל יהיה שוס עולם!)
הצפייה בבייבי בום חיזקה בי את ההבנה הזו.. עוד לפני שהבנתי בכלל שאני רוצה להיות אחות, התחלתי לראות בייבי בום, זה המשיך וזה גלש והמשיך לו. וכמובן שהוא מומש, כשבאוקטובר האחרון, יום וחצי אחרי שנחתי מארצות הברית עם המשפחה, בעודי בג'ט לג מטורף, ורק רוצה לישון, מצאתי את עצמי צועדת לקורס הראשון שלי (שגם נכשלתי בו במועד א של המבחן ושיפרתי במועד ב) כימיה. הקורס האחרוו של סמסטר ב היה ביוכימיה, בדיוק עם אותה מרצה, מן סגירת מעגל נחמדה שכזו.
תקופת המבחנים הראשטנה הייתה לי די קשה, אבל עברתי אותה בשלום.. תקוםת המבחנים כרגע היא יותר סבבה, ואני מצליחה בה מעל כל הציפיות שלי.
באמצע הייתה נקודת שבירה, וזה כל הגילוי עם החשד של הסוכרת וכאבי הבטן שנמשכים עד היום. ונכון, אני לא שומרת בלל על הסוכר, ואני די בטוחה שירדתי עוד קצת בשבועיים האחרונים (וזה שהפגישה השנייה אצל הדיאטנית היא בשבוע הבא, כן?)
כל התקופה הזאת מבלבלת, כי אני מתחילה להיסגר על מה אני רוצה מעצמי, ומפחדת מזה כל-כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם