וואו, איך להתחיל פוסט כזה, שכל-כך הרבה מחשבות מסתובבות בראש? לספר על מה קרה לי בחודש האחרון, מאז התחלתי את השירות? לספר מה קרה לי בשבוע האחרון? על דברים חדשים שגיליתי? על שירים חדשים, כדוגמת זה, שהתחלתי לאהוב ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לשמוע? יש לי כל-כל הרבה דברים לכתוב, זמן קצוב והמון מחשבות שמתבלבלות בראש. אז אני אנסה לכתוב את כולם ואשתדל לא להתבלבל..
עבר כבר חודש וחצי מאז התחלתי את השנה השנייה של השירות הלאומי שלי. -במהלך החודש הזה הספקתי להתחבר לילדים שיקומיים קטנים ומדהימים, להכיר צוות מופלא ולקבל פידבקים טובים מאוד מהרכזת שלי על עבודה מעולה שאני עושה (ואמן שזה ימשיך ככה ואני לא אשחק) -הספקתי לעשות פסיכומטרי ולקבל את הציון שלו, ציון שלא כל-כך אהבתי, כי הוא טיפה מעל הממוצע, אבל כרגע אני לא בראש של לעשות עוד אחד ולפי מה שבדקתי, אני יכולה להתקבל למה שאני רוצה, למרות שאמא שלי לוחצת עליי לעשות עוד אחד. נראה מה יהיה לגבי זה.. -הספקתי לחזור לעבוד במקדונלד'ס, להמשיך לריב עם כל העולם ואישתו, לא לקבל מרות ולהסין, פעם ראשונה בחיים שלי שכאפה זה דבר כואב, ונכון לכרגע אני משתדלת להימנע מריבים, ולקבל (כמעט) הכל, למרות שמנהל הסניף שלי הוא פריק-קונטרול ועקשן יותר ממני, וזה פריקינג דבר נדיר, כי אני עקשנית וחולת-שליטה בצורה מאוד קיצונית. -הספקתי לעבור ראש-השנה עמוס בקרובי-משפחה די מיותרים, לעבור אחלה של צום יום כיפור ולא להירדם עד ארבע וחצי בבוקר של יום אחרי, לעבור שבת די קלילה ולהתרגש לקראת נסיעה מחר לסבא וסבתא בצפון לסוכות ומפגש עם הורים מהפגייה שגרים בעיר שם.
והכי חשוב, הספקתי לעשות חשבון-נפש עם עצמי, עם קצת עזרה של המשפחה וקצת צעקות מיותרות של אמא שלי על דברים שממש לא היו קשורים אחד לשני. אני מקווה שהשגרה של אחרי החגים תהיה יותר שקטה, ואני אדע מה טוב לי ומה לא טוב לי, מה אני יכולה לעשות בוודאות ומה קצת "גדול עלי" ובשלב זה עדיף שאתרחק ממנו.. זה חשבון-נפש שבדר"כ אני כותבת בשנייה שהוא עולה לי בראש, אבל מאחר והדבר עלה רק בסיטואציות שאני לא יכולה להדליק את המחשב הנייד שלי ולכתוב כגון:ר"ה, יוה"כ (שזה היה חשבון הנפש הכי גדול לדעתי שחוויתי כל ימי חיי, לא רק מול הקב"ה) וכן, גם השבת הזו...
אבל אני יודעת שזה יקרה בקרוב. בינתיים, תהנו מהשיר הזה, ושיהיה לכם חג סוכות טוב ושבוע שמח!
והיי, הנה תמונה אחרי המון זמן שלא צילמתי. קראתי לה #ממעללייבגן וזה באמת הכי משקף את השטויות שאני מצלמת כשהילדים ישנים.. הנה הרגל שלי, ועוד רגל מתוקה מתוקה של אחד הילדים שאני הכי אוהבת בגן.
"כל הקסם שלך את יפה לי את טובה לי לא יכולתי לבקש עוד שום דבר בחיי מה יש לומר כל השקט שלך את נתת לי את לקחת לי כל דבר קטן כזה שעושה לי מר לקחת ולא נשאר
מציירת לי את חיי שאני ארגיש אני בא לי לחבק אותך חזק תזכרי שרק היי קטנה בלב ראשונה בנינו את יודעת זו אותה מנגינה או קטנה תמיד ראשונה כל יום שאת איתי נשבע לך בשבילי מתנה
כל החסד שלך נתת לי השארת לי עוד חיוך אחד כזה שלא נגמר בגללך אני עוד שר כל היופי שבך את מראה לי מתוקה לי בלעדייך לא יודע לילה קר את חלום שלא נגמר" (קטנה-מאור אדרי, 2016.)
אמא תמיד אומרת שאני מניפולטיבית, כי אני רגישה. יש מצב שזה נכון, ויש מצב שלא. כן, בכיתי היום. וזה לא היה נעים. בכיתי עד שנרדמתי במיטה, בערך בחמש ועשרים. בכיתי במקלחת, בכיתי באוכל, וכמעט בכיתי בשירות.
זה כיף לבכות, במובן מסוים, זה אפילו משחרר. אני מרגישה לא טוב, בכלל לא טוב. מתנה חודשית זה לא כיףך, ואז מגיע הבלאגן בבטן. בלאגן שלא נגמר. (אפילו שאף פעם לא עלה בדעתי בצנימים ירגיעו אותו מעט) ואז חוזר שוב הבכי, ואז ההעפה הקלה מהעבודה, ההתעצבנות על המנהלת וההעלבות ממנה, למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא איעלב. אבל נעלבתי, וזה בסדר.
מחר נוסעים לסבתא, ואני מקווה שהסופ"ש הזה ישכיח את כל השבוע הלא-כיפי שהיה לי. כי צריך לאגור כוחות לשבוע הבא.
הדבר היחידי שחסר לי הוא לבכות ביום הולדת.
עריכה: (13/12) אף אחד באמת לא נתן לקטנטונת הזו סיכוי לשרוד, אז חמישה-עשר ימים זה מכובד. ראיתי אותה, קטנטנה, עם עיעניים פקוחות לרווחה, לא זזה.
איוב אמר על עשרת ילדיו שמתו: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך." (איוב, פרק א', פסוק כ"א) זה כל-כך התאים להיום. ושוב, נשבר לי הלב.
אז הנה תמונה שקצת מנחמת אותי. לדעתי זאת התמונה הכי טובה שצילמתי עד היום. (לא אותו/ה ילד/ה)
הדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, שומעת מוזיקה בפול ווליום ועומדת לבכות - זה לכתוב. ובגלל זה המילים פשוט יצאו ממני, לא אני מהם. אני מרגישה שהגוף שלי כבר לא עומד בזה. אני מרגישה חרדה. חרדה עמוקה. ריח של משהו רע באוויר. ריח של מוות. הייתי בטיפול נמרץ היום, משעמם שם כמו בקבר, תסלחו לי על הביטוי, אבל זאת ההגדרה המדויקת למה שהולך בטיפול נמרץ פגים ויילודים. אני לא יכולה לגעת שם באף אחד. וכן, המגע הזה חסר לי. השיחות עם ההורים חסרות לי, החיוכים של ההורים בפגייה חסרים לי. אמנם אני כן מורדת, וכשיש איזה זמן פנוי ואני יודעת שהמזכירה נמצאת בטיפול נמרץ, אני חומקת לפגייה. עוזרת במה שצריך, מתייקת מסמכים, שולחת בדיקות, והכי חשוב - מדברת עם ההורים. שואלת לשלומם, מתריעה על מעברים ודומיהן, משוחחת על הבית, על עזרה, נותנת חום ואהבה והלב שלי מתפוצץ מאושר כשאני צריכה להתקשר להודיע לאחד ההורים שהילד/הילדה צפוי'ה להשתחרר בקרוב ו/או שהיה מעבר מהטיפול נמרץ לאחד החדרים. זה הכי כיף לי, ממלא אותי בשמחה, אושר ומוטיבציה להמשיך לעשות עבודת קודש. ;) אני נותנת חום ואהבה, כמובן שאני מקבלת מהן, ועוד איך. לא פעם אני מקבלת תגובות מהורים על זה "את אלופה" "אין עלייך" "את מקסימה ואני שמחה שאת כאן", אני לא באה 'לעוף' על עצמי, בהגדרה של בני-נוער בני גילי, ולהגיד שאני מדהימה, מצחיקה, מקסימה ועוד דימויים כאלה. (ברור לי שאני כן, ואני מודעת לעצמי, אבל אני לא נרקסיסטית, נשבעת!)
התחלתי שירות לפני חודש וקצת, ועד עכשיו אני בתקופת הסתגלות. תקופת החגים הייתה נוראית, וכמובן שאתמול, הגיע המבול הנוראי של אחרי החגים. לא מספיק שהשאירו אותי לבד, לתפקד על שתי מחלקות, גם נאלצתי להתמודד עם מבול של טלפונים, ביטולים, קביעת תורים... והדבר הכי טוב, להתמודד לבד עם חמישה שחרורים ולאכול מלא מלא שוקולד. (לא שהיה בזה משהו רע, זה אפילו היה מצוין.) הבוקר קמתי באווירה עכורה, כי התעוררתי יחסית מוקדם בגלל הגשם. אני אוהבת את הגשם, כי יש משהו משכר ומדהים ברוח שמגיע כשהגשם יורד או אחרי שהוא נפסק. אוויר נקי כזה, אוויר צלול כיין, משהו שאף שלי מאוד שמח לשאוף לריאותיו. אפרופו ריאות, הקטני שלי כבר ממש גדול. היום בבוקר, עטפתי אותו בחיתול בד וידו הקטנה תפסה את החיתול וסירבה לעזוב. יהיו כאלה שלא יבינו מה הקשר בין ריאות ובין הקטני שלי, ומאחר ואני לא יכולה לחשוף פרטים, אני לפחות יודעת שאני מבינה על מה מדובר. בקיצור, הקטני שלי גם עשה לי בית ספר אתמול. לא הפסיק לבכות, רצה רק ידיים, ושכבר הייתי קרובה להתמוטטות עצבית טוטאלית מהאחיות ש(לצערן הרב, כן?) לא יכול להתייחס אליו, הרמתי אותו על הידיים והוא נרגע תוך שנייה. מפונק קטן. היום קרה משהו מצחיק עם אחיו הגדול, בניה. את אמא שלהם זה ממש לא הצחיק וסיפרו לי שהגננת ממש הופתעה. אותי זה הצחיק-העציב. אבל אני בכלל לא באתי לדבר על הקטני שלי. טוב נו, אולי כן. כי הוא מתפתח ממש יפה, וכי הוא משתחרר ביום ראשון, ואני פאקינג לא יודעת אם לצחוק או לבכות. בקיצור, איפה הייתי? כן, אז התחתי את השירות שלי לפני חודש וקצת, ומיותר לציין שאני עדיין מסתגלת למקום. למקום, לעבודה ובייחוד לגודל של בית החולים. בית החולים ענק, עצום וקשה מאוד שלא להתבלבל בו. בקיצור, אני מרגישה די אבודה עדיין, אבל כמובן שאני מקבלת מלא חזוקים חיוביים ועזרה מהצוות הרפואי, העובדות הסוציאליות וכמובן, מההורים. (עד כמה שזה נשמע ממש לא הגיוני. אני אמורה לעזור להם..;)
לעניין אחר לגמרי, כבר הזכרתי שאני מרגישה חרדה עמוקה. חרדה מכל מה שקורה במדינה. במצב הרעוע שבכבישים. פיגועי ירי, דקירה, ניסיונות למיניהם. צה"ל אמנם הוא צבא חזק, מגן ועושה את ככל שביכולתו, אבל יש לי הרגשה שהחרדה שלי היא דבר יותר עמוק מזה. אולי כי גם אני פוגשת מקרים שלא נתונים בשליטתי ונמצאים על "כרעי-תרנגולת" מדי יום ביומו. זה נכון שממש אי-אפשר להשוות את מה שקורה בפגייה שלנו לבין מה שקורה במדינה, בכבישים וכן, גם בעולם, אבל אני עושה את החיבורים שלי, ומבחינתי זה מסתדר. הסכנה שמשהו ממש לא צפוי ונוראי יקרה מרחפת תמיד במעייני ראשי, בייחוד עכשיו, כשהעתקתי את מקום מושבי בתור בת-שרות אל הטיפול הנמרץ לחודש אוקטובר הקרוב. אתמול הייתה כתבה על איזשהי ילדה/אישה שקרה לה משהו בית חולים, ולא כל-כך הבנתי מה קרה. בקיצור, הם אמרו שאין תעודת פטירה/גופה/משהו שקשור לזה. כמובן שאני ישר שאלתי את אמא אם קיים כזה דבר לאחותי הקטנה, וכמובן שהתשובה הייתה צפויה מראש והייתה: לא. אני מעלה ומעלה נושאים שונים שמזכירים לי עד כמה אני אימפולסיבית שכן יודעת לרסן את האימפולסיביות שלה, אבל מהצד השני אני מבינה שהמון זמן לא פרקתי, ואני מרגישה הקלה שפרקתי.
אמנם הקטע הזה ממש לא נשלח מהאייפון הפרטי שלי, אבל יש משהו מקסים בידיעה שכתבתי הרגע מלא נושאים והצלחתי ל'קשר אותם זה בזה בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. זה גם מזכיר לי כהדבר היחידי שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית, חרדה, מתוחה ושומעת מוזיקה בפול וויליום - זה לכתוב ולצלם. ואז להיות מהופנטת לתמונה שצילמתי היום אחרי הצהריים, כשממש לא היה לי אכפת שהיורה של הסתיו מצליף בראשי ללא רחמים.
אחותי התאומה בצבא. וכיאה לאמא חרדתית כמו אמא שלי, היא גילתה שהגברת הגיעה עם צוות ההמתנה לקרייה, ברגע הפיגוע. אז, מפה לשם, הם כרגע בעוצר. ואמא צורחת. ובא לי למות. אבל היי, הכל בסדר (:
ביום ראשון, בשעה שמונה וחצי בבוקר התעוררתי. באי-ידיעה מוחלטת שבשעה 12:30, אני עומדת לשבת בטיסה לברלין. כן, לברלין. המקום שהכי רציתי להיות בו הקיץ.
הייתי בטוחה שאני מלווה את אחותי הגדולה לשדה התעופה ונוסעת עם אמא ועם האוטו לתל אביב. למתחם שרונה. אבל לא!!
אני טסה לברלין, טסה לברלין!!
באותו היום, בשעה חמש וחצי (שעון ישראל) כבר היינו במלון. מותשות מהטיסה, אבל זה לא גרם לנו לא לצאת בערב ולהכיר את המקום. יצאנו והיה ממש נחמד!! וקנינו גלידה במקדונלדס, כמיטב המסורת.
יום שני, 10/8/15:
יום שני. התעוררתי בשמונה בבוקר והייתי מוכנה לצאת לחקור את העיר. בשעה תשע אחותי ואני כבר היינו האלכסנדרפלאץ, בדרך למגדל הטלוויזיה. לפני העלייה למגדל אכלתי בסטארבקס, שזה בית קפה שלישראלים בכלל, ולשומרי כשרות בפרט, יש אישור לאכול שם. אז היה לי ממש נחמד.
אחרי מגדל הטלוויזיה נסענו לרייכסטאג ולבנדרבורג, ועשינו את כל שדרת האתרים החשובים שם ברגל. לקינוח, הלכנו לפרימארק. אחותי ואני קנינו שם מלא בגדים ושטויות. קניתי את התיק שכל כך חלמתי עליו לשירות!
בלילה שוב יצאנו לכיכר שם, ושתיתי מילקשייק וניל מבורגר-קינג.
יום שלישי, 11/8/15:
באזור תשע וחצי אחותי ואני היינו כבר בדרך לאי המוזיאונים, וכשהגענו לשם, גילינו שהיינו שם אתמול. קניתי כרטיס ב-18€ והייתי בשלושה מוזיאונים ממש מגניבים! אחותי צילמה את כל האלים היוונים וחלק מהאלים הרומיים והמצריים.
לאחר מכן, עשיתי שיט בנהר והגענו לאזורים ממש יפים. התלהבתי מהמדריך, כי הוא היה בעברית!
יום רביעי, 12/8/15:
ביום רביעי, קמנו ויצאנו. תנחשו לאן?! למוזיאון היהודי! וואו, היה שם סיור מדהים! המדריך היה (איך לא?) בעברית, והמוכר שם היה מצחיק, הוא אמר שהוא צריך תעודת זהות או כרטיס אשראי, והוא אמר בעברית ״שתיים״ שעשע אותי מאוד.
הסיור במוזיאון היה מדהים, הוא ערך שעתיים ואשכרה הקשבתי להכל. למדתי המון והיה פשוט מרגש מרגש מרגש!
יום חמישי,פראג לי, 13/8/15:
חמש בבוקר, ברלין. התארגנו ויצאנו לכיוון הרכבת עם המזוודות. למה? כי נסענו ברכבת לפראג. מפליא אותי שאירופה כל כך קרובה אחת לשנייה, ורק ישראל מוקפת באויבים וזה פרוצדורה לנסוע לחו״ל. פרוצדורה ממש קשה.
הגענו, אחרי ארבע שעות מתישות של נסיעה לפראג. וואו! כמה שהיא יפה.
זה היה יום ממש מעצבן כי איבדנו את הדרך, והיינו מותשות. אבל איכשהו, עברנו אותו, ואפילו אכלנו במסעדה כשרה!
נכון לעכשיו (16/8, 7:13, שעון ברלין) אני ברכבת. בדרך חזרה לברלין. אבל אני מרגישה שאני ממש לא רוצה לעזוב את פראג! אני גמורה מעייפות ובבוקר ירד גשם. אני חולה על גשם באמצע אוגוסט, זה ממלא את כל המצברים שלי מחדש. צילמתי תמונות די טובות במצלמה, שאני פשוט אעשה להם עיצוב באינסטגרם וזה ידגיש את הגשם. אין, אני חולה על גשם!
עוד יומיים, בשעה זו, בעזרת ה׳, נהיה כבר 13 דקות במטוס בדרך חזרה לישראל. אני מנסה לא לחשוב על זה, כי זה מעציב אותי לדעת שהחופשה שלי עוד שנייה נגמרת, למרות שאני מעדיפה להיות בבית, בישראל.
התפללתי היום ברכבת. ויתרתי על תפילת שמונה-עשרה, מפאת אי ידיעה איפה נמצאת ישראל. לא ויתרתי על תפילת ראש חודש. אני מקווה מאוד שאני לא מתבלבלת ואכן היום א׳ אלול. מקסימום, הקדמתי את הזמן טיפה..
היום אנחנו עושות יום ב״easy" ונוסעות לגן החיות. למרות שלא נשאר לנו שום אירו כמעט, כי היינו צריכות לשלום למלון בפראג. אני מקווה שאני אוכל להוציא כסף, כי גם ככה אחותי הוציאה המון.
יהיה כיף בע״ה! לא מאמינה שעוד יומיים חוזרים הביתה!!
יום שני, 17/8/15 + שלישי, 19/8/15: יום אחרון + טיסה + בית:
עשינו טיול עם בן הדוד של אבא שלי. איזה בחור מתוק! היה ממש כיף. אכלתי בוריטוס (צמחוני!) וקניתי לי קינדר לטיסה. אבל.. כרטיס האשראי שלי נבלע באחד מהכספומטים שם!! ניסיתי לדבר עם הבנק, וחיכיתי כמו מפגרת חצי שעה על הקו. אז שלחתי להם הודעה שיבטלו את הכרטיס בדחיפות. מקווה שהם יראו את זה עד מחר. לפחות אין לי מה לדאוג, כי הוא יישאר תקוע שם. בתקווה שעד שמישהו ימצא אותו, הוא כבר לא יהיה בשימוש.
ולעניין אחר לגמרי: עוד שבועיים אני מתחילה שירות!! *כפייםכפיים* אני מתרגשת מאוד! אישרתי הגעה ליום אוריינטציה, ואני מקווה שיהיה בסדר.
פייר, התגעגעתי לישראל. ממש.
זה קומץ תמונות קטן שצילמתי בברלין, אבל הן אהובות עליי מאוד. תהנו
תקראו לזה איך שבא לכם.
Israel.
Little Woman\Louisa May Alcott
עריכה: לזהם פוסטים זה לא הקטע שלי. אבל עם דברים שקורים בצפיפות כל כך, אני לא אכתוב פוסט מזוהם חדש. עמכם הסליחה.
עוד שבוע וחמישה ימים!! אבל..
משום מה הבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ.
~
מישהו יכול להעיר אותי כשספטמבר יחלוף?
זה מזכיר לי שאתמול נסעתי עם אמא (היא נהגה, לצערי הרב..) לערוך קניות בסופר.
בהלוך, היא העלתה בפניי את הציפייה שלה שאתחיל לחמוד באוקטובר 2017, ישר אחרי סיום השירות הלאומי. כשניסיתי להביע את התנגדותי, היא העלתה את הטענה ש״אסור לך לשכוח שאת גדולה בשנתון, כי את ילידת דצמבר. משצע, שאת השירות הלאומי שלך אץ תסיימי בגיל 20.6״
הלוו, זה גם צעיר!
בחזור (או שזה גם היה בהלוך?), סיפרתי לה שסיפרתי לבן דוד קרוב שאף פעם לא היה לי חבר. ובהמשך לשיחה על הלימודים, היא אמרה:״ את בטוח תתחתני מוקדם.״
רק אחרי זה גיליתי לה שסיפרתי לו את זה. והיא ענתה לי בתגובה הכי לא הגיונית בעולם. ״נו?את לא חושבת שהגיע הזמן? את כבר גדולה..״
לא אמא, אני לא חושבת שאני בנויה לקשר זוגי. זה שאחיינית שלך התחתנה בגילי, לא אומר שכל אחד בנוי לקשר ולעצמאות. אני מרגישה קטנה. אבל מי יודע.. אולי זה ישנתה.
אני כן מקנאה בחברות שלי, שנמצאות בקשר זוגי, ואני כן רוצה אחד, אבל אני לא מכירה בנים, וביננו, מרוב התלהבות שלי הם בטוח יקחו צעד אחורה.
בכל מקרה, תתני לי להתחיל את השירות ונדבר על זה בעוד שנתיים, בסדר?-,-
שבוע וחמישה ימים. הזמן רץ מהר מידי.. ואני עייפה. תקראו לזה איך שבא לכם.
עריכה:(23/8, 19:40) אמא אמרה שהשתפרתי בנהיגה! *כפייםכפיים* אבל כרגיל, רעדו לה היידים בסיום הנהיגה. בזה הסתכמו שעתיים של ליווי עם אמא שלי. לפחות סיימתי את כל חמישים השעות 15 יום לסיום המלווה בוקר, ותשעה ימים לשירות! בחיים לא התרגשתי ככה
אין לי מצב רוח לכלום. אני מרגישה גדולה מדי. ואני מרגישה שאני אובדת. לאחרים, למשפחה. השמחת חיים שלי היא לא אותה אחת. אני מרגישה ויודעת שאני צוחקת באופן מאולץ. העבודה לוקחת מקום נכבד מהזמן שגם ככה אין לי. אני עייפה ותשושה ממנה.
והחלק הכי מעצבן - זה שאני מקבלת משמרות. אבל לא מספיק. יש לי כסף לטוס לחו"ל, אבל אני רוצה יותר, אני רוצה לבזבז וליהנות למשך שבוע אחד. אני לא רוצה לחזור ולגלות שאני לחוצה בכסף. כי אני יותר ויותר מתחילה להבין שיכול להיות שלא בחרתי נכון כשהתקדמתי. נכון, העבודה מספקת ואני נהנית שם בטירוף, כי האווירה מצחיקה והלקוחות מקסימים ואוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל אני לא מרגישה להורות לאנשים לעשות משהו אחד, ולנהל אותם כשלפני שנייה הייתי מדברת עם אחת מהן שיחות נפש עד אחת שתיים בלילה?! [אני עדיין עושה את זה, אבל לא על בסיס יום-יומי.. היא מקסימה.]
אני צריכה לעשות ריסטרט, ואני חייבת שבת אצל סבתא. חייבת דחוף להיות עם סבתא ולשפוך לה הכל. היא אמנם תמיד כועסת עליי כשאני מנסה לנבור בעברה, ולהין איך היא חיה בלי סמארטפון, טלוויזיה או מחשב. והיא כתגובה - מתעצבנת עליי ואומרת שאני צריכה לאכול ולשתוק. אבל אני מרגישה כל-כך נכון לדבר איתה. ובייחוד לדבר איתן. עם בנות הדודות שלי ולשפוך להן הכל. תמיד יש להן איך להדריך אותי ומה להגיד לי, ואיך לעודד אותי. אבל קודם כל, אני חייבת דחוף שיחה עם אמא. אמא פותרת הכל.
אני רוצה לקבל את שמחת החיים שלי בחזרה, אני רוצה להפסיק לפחד. אני רוצצה את עצמי שהייתה עד לפני חודש וקצת. זאת הקטנה שבדיוק קיבלה תעודת סיום י"ב, סיימה בגרויות והתחילה לעבוד בפול פאוור.
אני רוצה את עצמי בחזרה. נקודה.
אני רוצה לצלם. אבל אין לי את האומץ.
או המצלמה המתאימה לכך.
~
28/07/15 (16:05)
היום בער בי החשק לצלם. וטיילתי לי ברחובות בני ברק. הלא היא עיר הולדתי.
עברתי דרך הגן הישן שלי, הבית הישן שלי, בית הספר הישן שלי, ודרך העבודה של אמא. [וכל זה כדי לגלות שאני חייבת דחוף סתימה, כי יש לי חשש לעששת בשן ]
ואז חזרתי הביתה, וצילמתי את העץ שגדל ברחוב שלי. אני לא יודעת למה, אבל הוא מושך את מבטי יותר מדי.
הוא מקסים.
ו.. הכל טוב, עד עכשיו, ויהיה טוב (: ~ 30/07/2015 (20:12) עשיתי אתמול את הסתימה. כשהרופאה החדירה לי את הזריקה של ההרדמה, הרגשתי כאילו הפנים שלי מתנפחות, ושעתיים וחצי אחרי לא הייתי יכולה לזוז. כלומר, להזיז את הפה מרוב כאב. היא גם הרדימה לי את אוזן ימין. וזה קצת עזק, כי נורא כאב לי לשים את האוזנייה בדרך חזרה הביתה, אז כתבתי לי קטע נחמד.
עכשיו אני מגלה שאני חייבת דחוף לחזור לעשות סגירת מנהל בעבודה. ואין לי ממש כוח. אבלל היי! כסף, עוד משהו שנחסך לנסיעה עם אמא לחו"ל. אני מרגישה עצובה, כי כל הבנות בכיתה צשלי נוסעות עם חברות, וההורים משלמים עליהן.ץ אבל אז אני מבינה, שלנסוע עם אמא זה הכי! ואני הולכת לבזבז כסף בלי הכרה! כי הוא שלי, ואף אחד לא מחליט עליו!
לאן כדאי לנסוע? אמא תקועה על בודפשט, הונגריה. אני מנסה להציע אחר. בא לי אירופה. רק אירופה. [ולא צרפת, ספרד או יוון. הייתי כבר.]
אני מרגישה טוב, שיחות זה דבר מעודד (:
רציתי להעלאות לכאן את התמונה הכי מצחיקה בהיסטוריה שלי. אבל זאת תמונה שלי ושל אחותי התאומה. כשהיינו בנות שנה וחצי בערך. אז סורי. [העלאתי פעם אחת תמונה אישית ואני לא רוצה להתסכן בעוד, למרות שהיא ממש לא מייצגת.]
אני כבר ציינתי שאני שונאת שאני כובת יותר מדי פוסטים? אבל... זה כל-כך דורש!
~
אני מרגישה הרבה יותר טוב! שיחה עם בן-דודי הרימה לי את מצב הרוח :)
אני גאה בעצמי על הציון השני הטוב שלי בסוציולוגיה. [והמבחן הרביעי ברשימה] אשכרה קיבלתי 94! למבחן שלמדתי אליו יומיים
לי אישית הבגרויות עוד שנייה בפתח..
תמונות מהיממה האחרונה:
הציון המהולל שלי בסוציולוגיה.
אחותי הגדולה חולה, אז היום, למרות שזה היה ממש צפוי, עלה לה החום. היא החליטה שהיא צריכה לאפר את תאומתי ואותי ולצלם אותנו. יצאו תמונות מדהימות, אבל כיוון שאני מכבדת את עצמי ושומרת על זכותי לפרטיות, אני מראה לכם תמונה שאני צילמתי את עצמי, משום מה - אני נוראנ אוהבת אותה.
אחותי ואני לומדות לאזרחות, אתמול בערב. ואני מצלמת תמונה בטעות, ממש בטעות, בעת אתנחתא קצרה.
השיער שלי כלכך לא אוהב את צורת האיסוף הזאת. אבל נו, צמה סינית (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
]
