היום הייתי בגן השיקומי בירושלים. מקום מדהים, צוות מקסים ובנות שירות גם. בשיחה האישית עם הרכזת, היא שאלה אותי מה הפירוש של השם שלי, הסברתי לה, ועל הדרך.. הזכרתי שאני פגה.
זה מזכיר לי עכשיו שכשהגננת הסבירה שלאחד הילדים יש הפרעות אכילה, ודברים מסוימים שהוא לא אוכל, כל זה כתוצאה מפגות. חייכתי לעצמי ואמרתי לה שאני גם כזו. נולדתי בסוף חודש חמישי, עם עוד שתי אחיות, ואם הבנתם מכל הפוסטים כאן, אחת מהן נפטרה.
בכלל לא הופתעתי כשהיא פתחה עיניים בהפתעה, היא דיברה איתי על זה עוד קצת ועברה במהירות לנושאים אחרים.. הלך טוב, ב"ה. אני מקווה שיהיה בסדר (:
אני O, אני פגה.
אני רוצה לאחות את השברים של הילדות, ושאנשים ידעו שאני נורמלית כמו כולם, רק עם עיכוב הפתחותי שקיבל משמעות בתקופת הילדות.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך." [מסכת אבות, פרק ג', משנה א'.]
"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל 'איך' " [ניטשה.]
"אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי." [מסכת אבות, פרק א', משנה י"ג.]
~~~
אתמול הייתה לי שיחה קצרה עם אחותי התאומה. סיפרתי לה שפסיכולוגית שלי לשעבר אמרה לי פעם:"הדרך הכי טובה להתגבר על מוות של מישהו הוא לדבר אליו ולדבר אל אלוקים." היא לא הבינה לאן אני חותרת, הסברתי לה. היא אמרה "אוי ואבוי" והסתכלה עליי במבט ממש מוזר. הבנתי למה, מבחינתה, A קיימת, אבל היא נשמה טועה, מישהי שלא זכינו להכיר. בכל אופן, היא אפילו אמרה שאין לזה כל חשיבות כי אין לה שם. כשאמרתי לה שיש לה שם, היא הייתה ממש בשוק, באמת. השיחה נקטעה על-ידי אחותי הגדולה, שביקשה שנקדים למשמרת שלנו. חשבתי לעצמי שיהיה ממש נחמד אם לא יבוא אף-אחד, וככה אנחנו נוכל ללכת הביתה יותר מוקדם. אני לא מסמפטטת שישי חורפיים ושטופי שמש, כל העולם ואשתו יוצא לקניון ויש מלא עבודה, מה שגםן היינו אתמול שני סוגרים והעבודה הייתה קשה. אבל P היה ממש חמוד ועזר לי בכל מה שביקשתי, אז סיימנו די מהר, ואפילו הספקתי להעביר ניקוי על הדיינינג.
השבת עברה בנעימים, שולחן שבת רגיל שבסוף שולחן השבת של שישי בערב, ירד גשם חזק, שביטל לי את כל התכניות. אני מרגישה גרוע על זה שהיא הזמינה אותה כבר פעמיים, ופעמיים לא נעניתי. פעם אחת כי בנות-דודת שלי התבטטו ורצו לשמוע סיפוראים שלך אחותי מתאילנד, לא שזה דבר רע, אבל רציתי לעשות איתן משהו נחמד, ופעם שנייה כי ירד גשם. אני חייבת ללכת אליה, אני ממש רוצה.
חשבתי המון בשבת האחרונה על מה ש-Open Mind כתבה לי בתגובות, שהיו אגב מחממות את הלב. אני יודעת שאני תמימה. אנשים גם טורחים להזכיר לי את זה כל שנייה וחצי-שנייה. יש פעמים שזה היה ממש מעצבן, כמו שפעם, בכיתה ז', אחת הבנות בכיתה שלי אמרה לי "זה לא לגילך." אמרתי לה שאם זה לא לגילי, אז זה גם לא לגילה. כי ההפרש ביני לבינה הוא שנה ושבועיים, אז שבבקשה תשב בשקט. אחרי זה, הבנתי שעשיתי טעות. למה הייתי צריכה לענות לה עכשיו? בשביל מה זה היה טוב? אולי בשביל הכבוד העצמי של אותה המטומטמת. ויש פעמים, כמו עכשיו, שזה מחמם את הלב, ונותן לי כוח אדיר להתמודד. כי ברגעים הקשים, כמו הסיפםור עם המילונית שנעלמה לי, אני יודעת שעשיתי את זה מתום לב, ומרצון לעזור, זה שהילדה הייתה כל-כך מטומטמת ועבדה עליי, זאת כבר בעיה שלה. היא תשלם את המחיר.
הרגע סיימתי לשוחח שיחה ארוכה בוואטסאפ עם חברה של אחותי, נערה מקסימה שממש רוצה לסגור שירות, כמוניי. אף פעם לא דיברתי איתה יותר מ-"שלום שלם." אבל גליתי היא מקסימה. לדבר עם אנשים תמיד היה פחד הכי גדול שלי. כשהייתי קטנה, כדי לקבל תשומת לב, הייתי צועקת, מרימה את הקול, אומרת משפטים לא קשורים שגורמים לאנשים להביט בי באופן מוזר. הייתי עושה הכל- כדי לזכות הרכילות, בפיסת מידע עדכנית וכל הכרוך בזה.
באיזה שהוא שלב, בכיתה י'. זה נפסק. חוויתי את משבר "גיל הטיפש-עשרה." חשבתי שאף-אחד לא מבין אותי, ואף אחד לא אוהב אותי. ואף אחד לא רוצה לדבר איתי, כי אני אימפולסיבית, ולא-שוקלת מילים.
כשהגעתי בפעם הראשונה לפסיכולוגית שלי, הי לי קשה. יש לי קושי אדיר בלהיחשף לבני-אדם ב"הכי פתוח שיש." אפילו עם ההורים שלי זה מביך אותי. אז עם מישהו חדש? גם אם הוא אמור לטפל בי. חצי-שנה. חצי-שנה סבלתי והייתי באי-שקט. המשחקים באייפון היו החבר הכי טוב שלי, והייתי שותקת. פשוט שותקת. חמישים דקות של שקט. אני? שותקת? אני?! בחורה צעירה שלא סותמת את הפה שלה לרגע.. שותקת, נמצאת בשקט מבחוץ בזמן שבתוך הגוף שלה מתחולל כאוס אדיר שמאיים הלתפרץ. הוא התפרץ בסוף, בהמון מצבים שונים. אחרי שנתפחתי אליה, בכיתי המון. השבירה הכי גדולה שלי הייתה דווקא לפני מתכונת בתנ"ך. זה נבע גם מהטיפול איתה ועל מה שעבר במהלך השבוע, וגם על כמות החומר שלא הצליחה להיגמר.
אחרי חצי-שנה שינסתי מתניים ונלחמתי בפחדים. לא פחדתי להביע את דעתי מולה, היו פעמים שהייתי חוזרת במצב מעולה ובהיי מטורף. במפגש האחרון היא הביאה לי ספר. ספר של דויד גרוסמן, לא ידעתי שהוא כתב ספרי ילדים, זה ספר חמוד וקורים לו "חיבוק" משום מה, הוא מזכיר לי את ספרי חיבוקי, של הכלב ההוא, הקטן, הצהוב.. מצחיק שזה מזכיר לי, כי זה מדבר בדיוק על אותם דברים. אמא שעוזרת לילד שלה להתמודד, ונותנת לו חיבוק אם הוא מצליח או משהו..
אחרי החצי-שנה שלך הקשיים, הגיעה חציש-נה אחרת. מופלאה בטירוף, מלאת חוויות, למידה-עצמית והבנה שבסופו של דבר, האנשים יאצלו להתמודד איתי ועם ההתנהגויות שלי. בין אם הן ילדותיות ובין אם הן בוגרות לחלוטין.
אחלה ספר, באמת.
החצי-שנה השנייה עברה במהירות, הבגרויות עברו כהרף עין והגיע הקיץ.
עבדתי קשה, והרווחתי המון כסף.
התחלתי ללמוד שיעורי נהיגה, ונכשלתי בשני טסטים[שניהם בתחילת כיתה י"ב] התחלתי להיות מטופלת ב-CBT, וזכיתי להתחיל שינוי משמעותי ולגלות שיש בנות מדהימות בכיתה שלי.
לכל דבר אצלי יש את המשלים שלו או את ההיפוך שלו.
ואי מנסה לחוות את כיתה י"ב בצורה הכי משמעותית, חוויותית וכיפית בטירוף. הכל אצלי מצולם באייפון או כתוב כאן. בצורה הכי פתוחה, הכי ענקית והכל ללא פחד.
עברתי כבר את חצי כיתה י"ב ואני על דרך המלך לחצי השני. בהזדמנות זו אנ רוצה להודות לבורא עולם, שלפניי 18 שנים וחודשיים, החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיי, גם אם זה היה כרוך במוות של אחותי הקטנה.
להוריי המדהימים, ובפרט לאמא שלי, שהניעה אותי לפתוח את הבלוג הזה לפני שנתיים וחצי. לאחיותיי המדהימות, שלא משנה כמה שטויות אני עושה הן תמיד יקבלו אותי באהבה. וכמובן לכם, הקוראים המדהימים שלי. אלה שהיו בעבר, ואלה שהצטרפו עכשיו. אני מודה לכם שגם אם אתם עוזרים לי באופן וירטואלי, אני מרגישה כאילו אתם לידי. גם אם אני קצת מפחדת מכם [ואני קצת מפחדת מכם], אני יודעת שגם כשאין תגובות, אני מרגישה מחוזקת. ונעים לי, פשוט נעים לי.
ותמונה כדי שתמחיש את הדרך שלי כאן, את הדרך שלי אל עצמי, ואת האהבה העצומה שלי אליכם ♥ [כי לשים תךמונות שכבר פורסמו, זה קצת פתאטי.]
התמונה מהכיתה של אחותי
"לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן בעצם גם אני עוד לא מוכן אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג."
[אריק איינשטיין ז"ל-פסק זמן.]
תודה שאתם כאן, חיבוק
תרא לזה איך שבא לכם.
נ.ב. ולנטיין היה כופר, חתיכת פושעים! [וגם סילבסטר] אבל עדיין אני שוברת את ההתאפקות שלי יום אהבה לועזי שמח!
עריכה: אני כותבת את זה בלב כבד ובלב חמוץ מאוד. לא התקבלתי לתה"ש, למה שהכי רציתי. העדיפות השנייה היא כפ"ס, אם אני רוצה תקן-בית. אבל אני אבדוק את ירושלים. עדיף מקום אחד שהתקבלתי אליו על פני זה שמכולם אני אקבל תשובה שלילית מכולם. אני בסדר. תנשמי, יהיה בסדר (:
ירד גשם. ויותר מזה, היא לא ממש זוכרת מה הרב הקריא באזכרה. זאת השנה השש-עשרה שהיא נמצאת שם. כיום, היא כבר יודעת שמי שקבורה שם היא אמא שלה, ומי שנמצאת בבית, היא אמם של שאר האחים שלה. בוודאות לא שלה. היא זכרה את השיחה המרה עם אבא, לפני היציאה למסע השנתי. הוא לא אמר כלום, והיא לא אמרה כלום. הוא נתן לה טבעת קטנה בצורת חמסה, ועל הפתק היה כתוב משפט בודד, שהוכתם אחר-כך בדמעות שלה: "זה היה שייך לאמא שלך, תשמרי עליה טוב." ~ נעה הסירה את הפליז שלה ונתנה לקור של אילת לחדור אל עצמותיה. הבנות קרוא קריאות תדהמה וחלק צעקו עליה שהיא תתקרר. באילת קר, בלילה. נעה לא הרגישה זאת. החום שהיה בגופה התפשט באותו רגע שקראה את המכתב שאמא שלה השאירה לה שנים רבות קודם לכן, עליו היה כתוב - "נעה, בזמן המסע השנתי לאילת." נעה לא הבינה למה אמא שלה כתבה לה על המסע השנתי. לטעמה, המכתב היה צריך להישלח אליה במסע לפולין שבו התחברה לשורשים של אבותיה ונתנה לזוועות של סבתה להישמע בפעם הראשונה, כי אף אחד מהנכדים לא הסכים לשמוע זוועות שכאלו. "אני יודעת שמתי שהוא בחייך את תמצאי את מקומך, ילדה שלי." המילים שאמא כתבה בכתב יד מרושל התערבבו בראשה, והיא נתנה להם לעלות, לא לדעוך. כמו שאביה עושה כל פעם שאמה עולה אל מוחו. "ונכון, זה יהיה קשה. אבל את תצליחי, אני מאמינה בך." "נעה," אמרה המורה בעדינות, מניחה יד מכוסה בכפפה על גופה של נעה. זה העביר בה צמרמורת. "שימי בבקשה סוודר, את תתקררי." "אני לא," אמרה נעה פתאום, והמורה הופתעה.
זה שנים שנעה לא מדברת. לא בכיתה, לא במפגשים חברתיים שאליהם היא מוזמנת מפעם לפעם, ולא בשום מקום אחר. "אולי רק בבית שלה," לחשה אחת הבנות בכיתה שגרה בסמוך אליה, "וגם זה בקושי." אותה ילדה צחקה צחקוק קליל, "אי אפשר לשמוע אותה מרוב כל הרעש בבית, עם ארבעה אחים קטנים. זה בטח קשה." "זה קצת קשה," אמרה נעה בחיוך קל, ועל פני הילדה התמתחה הבעה של פליאה. "אבל מסתדרים. יש פעמים שהם מעצבנים ויש פעמים שלא, תלוי באיזה יום ובאיזה מצב אני תופסת אותם." "נעה, את רוצה לספר לנו משהו?" אמר המדריך, "משהו שמציק לך?" "לא," נעה פסקה, "יש לי המון מה לספר, אני פשוט לא רוצה." המדריך פתח את פיו לענות ולנסות לשכנע אותה, אך המורה סימנה לו שישתוק. ככה, פשוט ישתוק. מבטה של נעה היה מקובע על אחד ההרים, והיא התנערה ששמעה שכולם צריכים לעלות לאוטובוס כדי להגיע למלון, קריאות אנחת שמחה נשמעו מפי-הבנות. לפני שעלתה, נעה הביטה לשמיים. השמיים הפכו אט-אט אפורים וגשם החל לרדת. באוטובוס, הבנות נרדמו, נעה הביטה מחוץ לחלון וראתה את הקשת ברוב צבעה והדרה. מאחוריה, השמים היו בצבע תכלת, גבוה למעלה בשחקים.
-
קטנה שלי,
את נמצאת שם, אי-שם למעלה. מאחורי הקשת, מאחורי העננים, איפה שהציפורים נמצאות וגם המתים.
במקום נסתר, לא-ידוע, סודי שכזה...
אני רוצה לתת לך מנוחת עולמים, אבל אני מתקשה לשחרר.
היום קיבלתי את המבחן השלישי במתמטיקה, וקיבלתי בו 85. קצת פחות ממה שהייתי מצפה אבל זה ככה, עוד ציון על הדרך..
אני כל-כך שמחה ומאושרת על הציון, כי בכך אופן עבדתי קשה להשיגו. אני כמעט ולא יכולה לנשום.. אני גם מצוננת, על הדרך...
אני חושבת שאני אסיים לעת-עתה.
אוהבת אותך,
אני. ❤️
נ.ב. יש לי מחר סיירת בכפר-סבא, אני מתרגשת כאילו זאת סיירת ראשונה. אבל מותר לי, אני מרגישה מאושרת שאני ליד הילדים האלה, באמת.
עריכה: [11/02/2015] התקבלתי לשירות בכ"ס!!!!!!! אני ממש רוצה לסגור שם אבל יש משהו שעוצר אותי. אני אחכה לאחד במרץ. זה לא עוד הרבה זמן. תנשמי, יהיה בסדר (:
תקראו לזה איך שבא לכם - שמבינה שהיא בתהליכי התבגרות, וזה מגיע עם הדרך. לא בגיל 18. ויורד גשם בחוץ, שוטף את כל הזוהמה שהייתה במהלך היום. ושהדלת של החדר של ההורים שלה כמעט עפה ברוח. ושקר לה. וזהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
