בשבוע הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, קורים לי שני דברים מקסימים. האחד הוא, שמתחיל להיות חם!! היה לי כל-כך חם היום בגן, ואפילו עם החולצה הקצרה לא הייתי יכולה להוריד, כי יש גבול לכל תעלול, ואני אף פעם לא אלך עם גופייה בלבד, אלא אם כן אני בבית. השני הוא, שכאשר אני מתחילה להרגיש שטיפה חם לי, זה אומר שהשנה הולך לעוף ועוד שנייה הולך להיות אוגוסט. מה שמביא אותי לעוד שני דברים מקסימים שהולכים לקרות באוגוסט: השחרור שלי משנתיים של שירות לאומי!!! והלידה של בת הדודה החדשה שלי בע"ה :) הייתי באולטראסאונד עם דודה שלי ביום שלישי האחרון וזה פשוט לראות בן אדם, אמנם בלי כל-כך פרצוף, אבל בן (בת, במקרה שלה..) אדם קטן קטן שעושה פוזות למצלמה ;) זה היה כל-כך מתוק וב"ה (טפוחמסהשוםבצלללל) הכל תקין!!!! :)
מ.ש.ל. בערך.
היה לי שבוע מעולה, בצאת יום השואה הלכתי לראות סרט ביס-פלאנט ראש"לצ, והסרט ההי פשוט מדהים! (הלייב אקשן של היפה והחיה של דיסני, מומלץ ביותר!!!) יום שלישי היום עבר בטיל (כנ"ל לגבי היום - חמישי) ורביעי בכלל לא שירתתי. מה שכן לא היה נחמד הוא עצם העובדה שאני צרודה, ומיום ליום זה מחמיר ואני נשמעת כמו אוגר סיבירי גוסס. ועכשיו גם הצטננתי. בכללי הכל טפו חמסה וברוך השם
והנה שיר מקסים, שנראה לי הכי מתאים ליום הזיכרון (למרות שהנפטר בכלל לא היה חייל), ובזה השנייה הפך להיות הצלצול שלי. נשתמע, סטפ"ש נעים.
"...חשבתי שאולי נתבגר כשנגדל
אבנה לי ארמון ומגדל ואשים גם שומר בכניסה של הלב שלא יכנס אף אחד ואבא אמר לי אידיוט, אל תתכנן תכניות החיים הם עפים כמו טיסה אז תהדק חגורות..." (אני אתה ויוסי, ניב דמירל, 31.10.2016)
יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו. השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה. אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.
אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים). אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?
היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני. עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)
עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות. (אבל זה נושא אחר)
שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?) השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.
השבוע גרפתי המון מחמואת בעבודה, ולמען האמת, זה היה שינוי מרענן לשבועות קשים שעוברים עליי בעבודה לאחרונה. למרות שמדי יום ביומו אני לא שוכחת שאני עוד שנייה מסיימת שם תקופה מלאה בעליות, ירידות, שמחה, עצב, חיוכים, אושר (עד כמה שאפשר) והצלחה אינסופית מלאה במחמאות כבר כמעט ארבע שנים. הלקוחות היו מקסימים אליי, ולמרות העבודה הקשה שלפני פסח, צלחתי את המשמרות והוספתי עוד אלפייה נכבדת למשכורת שלי.
התאהבתי בכמה שירים חדשים בשבוע האחרון ובכללי מוזיקה עושה לי פלאים עכשיו. אני נהנית לשמוע אותה והיא עושה לי טוב, נוסף, גם הפחתי את כמות ההסתגרות בחדר ושמיעת המוזיקה בחדר (למרות שהאזניות שלי מכאיבות לי באוזניים, אבל בשביל פעמיים ביום, זה שווה את זה), גם בגלל שאין לי כמעט זמן לזה כי אני עובדת כמו מטורפץ, וגם כי אני מצליחה למלא את היום שלי בלי "לברוח" לזה, וזה כולל המון יציאות עם חברות ושיחות עם אנשים אהובים.
שבוע שעבר הייתי בארוע משפחתי ובשבת מהממת שבה נחתי, צברתי כוחות לשבועות הקרובים, התמלאתי נחת שעוד שנייה פסח ואני נוסעת שוב לשם, וגם היה לי קצת עצוב בגלל סבא שלי, שאמר דברים קשים וחירבן לנו את הנסיעה חזור. הוא החליט שהוא רוצה משהו שאף אחד מאיתנו לא מסכים שזה יקרה, ומכורח המציאות העגומה, אמא שלי כרגע בחיפושים קדחתניים אחרי מטפל זר שיעזור לו, כי הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעשות משהו לבד, וגם לסבתא שלי קשה לטפל בו. זה אמנם קשה, אבל אני עושה ככל שביכולתי לשמח את רוחם ולדבר איתם פחות אחת לשבוע. (למרות שהשבוע לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה, אז עכשיו אני בקצת נקיפות מצפןון.)
עלה לי טיפה החום, אני די בסדר. ברוב טמטומי הרב, לקחתי כדור בלי לאכול לפני, ואני מהבוקר עם צרבת וכאבי בטן נוראיים. (מי חשב שנרוסין יכול להיות אכזר ולהחמיר את המצב? גם ככה הבטן והגב שלי מפתוצצים מרוב כאב.)
היה לי משהו מצחיק לכתוב שקרה לי השבוע, אבל שכחתי אותו. זה השבוע האחרון שלי במקדונלד'ס ולאחר מכן יש את פסח ואני כבר אשאר ואקח חופש, או שאני אחזור הביתה ואשתעמם כל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
