מוזרה לי הידיעה שאני עוד שלושה חודשים ושלושה ימים מסיימת שירות.
מוזרה לי הידיעה שאנשים חושבים שיש להם לגיטימציה להעיר לי. (ספויילר: אני בועטת באוויר כשחתולים מגיעים אליי, כי אני מפחדת להישרט. אז היום אישה [מפגרת, יש לציין] אמרה לי (בתגובה לכך שבעטתי באוויר אל מול חתול, שוב, לא בקטע רע. בכלל. אני לא איזה אחת שרוצה לעולל משהו רע לבעלי חיים):מה? כשתגדלי, תרביצי גם לאנשים? תסתמי את הפה שלך ותתקדמי, חתיכת מפגרת. אין לך זכות דיבור במה שאני עושה. ואגב, ההשלכות על המעשים שלי? עליי!! וחוץ מזה, השעה הייתה פאקינג שש וחצי בבוקר, מה את פונה אליי בכלל?)
מוזרה לי הידיעה שאני מתחילה ללמוד בעוד חמישה חודשים, מקצוע שאני אעשה בעתיד, ואני די מתחילה לפקפק בבחירה שלי.(לא שיש לי דרך חזרה, כן?)
מוזרה לי הידיעה שדודה שלי, זאת שאני זוכרת אותה "הרווקה הנצחית"(ואוי ואבוי אם מישהו ידע מזה) הולכת להיות בעז"ה אמא. באוגוסט. עדיין לא נקלט.
מוזרה לי הידיעה שעוד שנייה אני יוצאת ממסגרת, כי בפעם הראשונה מזה 14 שנים אני רוצה חופש. כי מאסתי.
מאסתי בשירות הלאומי שלי., מאסתי בריצות, האכלות, ארויות פעמיים ביום (וגם זה בקושי) השכבות, החלפות טיטולים, חום מטורף, וצוות מקסים שמדי פעם מרים את האף.
מאסתי בעבודה שלי. בהמבורגרים, נאגטס, הגדלות, לקוחות מעצבנים ומקסימים כאחד, חיוכים מאולצים, התעצבנויות(כשצריך), מרחות של ילדים, גלידות ולקוחות קבועים.
מאסתי בעצמי. כי אני שוב מרגישה שאני לא אותה הבחורה, שאני אחרת. יותר מקללת, יותר מתעצבנת, יותר מאוסה, עדיין לא מוכנה לקבל ביקורות בונות אבל יודעת "להחליק" כשצריך, פחות פתוחה, יותר ביישנית. ועוד מלא דברים שמשתוללים לי בראש. אה! כן!
יותר עייפה.
אני רוצה חופש. מהכל. השבתות לא מספיקות לי.
אני רוצה לטוס, אבל אין לי לאן ועם מי.
אני רוצה להתרגש, אבל לא מדברים שאני ממציאה לעצמי, אלא מדברים אמיתיים.
אני רוצה לחוות, בדרך האמיתית.
אני רוצה שקט, אבל אני לא אקבל אותו, כי אני לא כזו.
נראה לי שאני אקח מכאן הפסקה, הרבה דברים טובים ולא טובים עברו עליי כאן, ומדי פעם, כשאני גוללת, אני נזכרת בתקופות יפות, ופחות יפות.
עכשיו אני בתקופה יפה-לא יפה. אז נראה לי שאני אקח הפסקה. ואנסה לסדר את עצמי, להתאים את עצמי לחברה.
להתרגש, לחוות, לצאת בדרך שהייתי עושה פעם.
אמנם לא תכננתי להיפרד, אבל אני אעשה את זה. כי אני די בטוחה שזה הדבר הכי נכון בשבילי כרגע.
למען האמת, לא חשבתי שאחרי התקופה הזו, אני אכנע לגחמות שלי, של "הכל או כלום", ובסוף כן אבחר להמשיך במקדונלד'ס.
למען האמת, בתחילת השנה, לא היו לי שום כוונות להתפטר, או לאיים על התפטרות וכמעט לחתום על מכתב ההתפטרות הארור הזה, כי הייתי בטוחה שאני הולכת לעבוד עוד שנה, בלי בעיות וכדומה. אבל כמובן שהכל דינאמי, והכל בסוף חוזר אלייך וקקה בידייך, לא ככה?
למען האמת, הייתי בטוחה שאני אתפטר אחרי פסח, ועכשיו החלטתי להישאר, אז אני ברגשות מעורבים קשים.
כי מצד אחד, אני מרגישה תחושה של מיצוי, שאחרי כמעט ארבע שנים, אני מרגישה שמיציתי את המקום, וכמה אפשר לשאול "ארוחת ילדים של המבורגר או של נאגטס?" או "להגדיל לך את הצ'יפס והשתייה ב-3.90 ו/או 6.90?" (גדול ו/או ענק בהתאמה)
מהצד השני, אני יודעת שאני לא אמצא עבודה יותר טובה. ולמען האמת, אפילו טרחתי לחפש אחת כזו. אבל נוכחתי לגלות שאני לא זמינה אליהם כמו שהם רוצים ו/או שהם בכלל לא צריכים עובדים (יקוללו FOX הארורים.) ובשבוע האחרון היה לי נוח לתפקד בתור "משלימת חוסרים."
דיברתי היום עם אימא שלי (שוב, אנחנו מדברות מלא לאחרונה. ואני חולה על זה..) והיא אמרה לי שוב את הדברים הרגילים שאני בן אדם של "הכל או כלום", שאני קיצונית מדי, ושאני בטח לא צריכה לקרוע את התחת שלי. אז החלטתי עם עצמי שהפעם, אני כן אקח את הדברים שלי ברצינות, ואקום.. ו.. ראבק!! אעשה משהו עם החיים שלי בשלושה חודשים האחרונים של השירות.
אז הגשתי משמרות.(4) שוב.(אחרי שהטבחתי לעצמי מיליון פעם שאני לא חוזרת למקום הזה) בתקווה אדירה שאני אקבל את כולן לחמש-שמונה, אבל הסגירות כבר לא מזיזות לי,אז לא אכפת לי לקבל גם אותן באהבה רבה! הפכתי להיות לכל-כך רובוט במקום הזה, שאני פשוט עושה שם אללה בבלה, והכל טוב לי בחיים :)
אפרופו שלושה חודשים אחרונים של השירות, היום הגיע בקר של מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ולמען האמת, להוציא אותי מהגן זה סיפור די קשה, ולשאול אותי שאלות אישיות ודברים שאני בכלל לא יכולה לקבל (ותודה רבה לאוניברסיטת ת"א על זה ;), זאת פשוט בזבוז זמן של בן האדם. לא משנה שהילדים בדיוק נרדמו, ובדיוק הייתה לי הפסקת צהריים של שעה וחצי, אבל ראבק,במקום לבלוס חצי מחפיסת השוקולד הענקית שקניתי לצוות היום, הייתי יכולה ללכת לקנות לי משהו הגון, או לפחות לחתוך לי סלט כמו אתמול. פשוט בזבוז זמן מיותר, באלוהים.
יש לי מחר אורייתא, שאני מתכננת להתפלח ממנה, ואפילו יש לי תירוץ מצוין, אבל אם אני אגיד אותו, אני אסתכן בבזבוז מיותר של עצבים כשאנשים אחרים ייכעסו עליי, אז אני לא אכתוב אותו.
בגזרות אחרות, הכל בסדר.אני מתחילה ללמוד עוד חמישה חודשים וחצי, ואני מתרגשת מאוד. להופעה של ג'סטין ביבר נסעתי באוטובוס, בדיוק בקו שיהיה אמור לקחת אותי ללימודים שנה הבאה, והתרגשתי כמו ילדה קטנה שנוסעת ברכבת בפעם הראשונה, אולי בגלל שגם היינו מאוד קרובים לאוניברסיטה. אבל באמת, לי אישית זה היה ממש מרגש.
אז שני דברים לקחתי מהיום המתיש הזה (ספק זה כאב העיניים, ספק המסקרה שפשוט עושה לי רע;)
1.אני יכולה להיות באמצע, ואני הולכת לשנות את עצמי כדי שאהיה כזאת. הקיצוניות נגמרת.. החל ממחר.
2. בדר"כ אני אדם מאוד אנרגטי, פעלתן ואוהב לצאת עם אנשים, אבל לאחרונה גיליתי שאני ממש ממש ביישנית, וקשה לי להיפתח מהר. (והנה עוד משהו לעבוד עליו עד הלימודים)
ועוד אחד, סתם בשביל התזכורת שלי.יש לך מוטיבציה, את פשוט צריכה לאסוף את עצמך, ולדעת איך להתחיל הכל מחדש. בלי בושה, עם מעצורים, עם עזרה כשצריך, ובמידתיות. לא צריך לעשות תוהו ובוהו, הכל בסדר. את בן-אדם, ואת גם צריכה מנוחה.
וכן, הכותרת לא כל-כך קשורה לפוסט עצמו, אבל רציתי לבדוק כמה מכם ייכנסו לבדוק אם יש קשר לשוקולד.
לא ברצינות, אני חייבת דחוף גמילה משוקולד. יש למישהו הצעות?
בנימה אופטימית זו, אשים לכם שיר של אייל גולן שיצא כשהייתי בת חמש, ואני בבירור זוכרת את עצמי צורחת אותו ברכב. (יש לי מלא פלאשבקים לאחרונה של הילדות, ואין לי מושג למה)
העציץ שיש לי בחדר על סף מוות. בערך כמוני. אני רוב הזמן עייפה, אתמול כמעט נרדמתי בישיבה בגן, ואפילו שאני רגילה שהפלאפון מחליק לי מהידיים (ספק שהוא חלקלק מדי, או ספק עצם העובדה שאני לא מחזיקה אותו נכון) אחת הסייעות נלחצה ושאלה אם נרדמתי. כשעניתי שלא, (וזה היה בכלל אחרי כוס קפה) היא היתה מופתעת.
למי קורה דבר כזה חוץ מלי? (משערת שלעוד כמה אנשים. תמיד יש את הקטע הזה שכיושבים על המיטה הפלאפון עושה מדי פעם קפיצת בנג'י על השכל שלך..)
מבחינת הצוות, אני (מן הסתם) הכי קטנה בגן. הן מתייחסות ארליי מקסים, אבל יש פעמים שהן אומרות (וגם אני לא מסירה ידיי מאחריות) דברים הם לא כל-כך במקום, שעם הזמן למדתי להחליק, כי זה בשגרה כבר. אנחנו לא מדברות הרבה, כי מה לי ולהן? אני בת 20 וחוץ מאחת, כולן מעל גיל שלושים פלוס ויותר... ואני גם לא רואה את עצמי שומרת איתן על קשר בעוד כמה שנים.
אני מודה, אני לא בן-אדם ששומר אמונים לאנשים שהוא מכיר, בייחוד לאנשים שעשו לי רע. הן לא עשו לי שום דבר רע, אבל אין לנו אינטראקציה מי יודע מה, אז זה כנראה יישאר ככה עד שאני אשתחרר מהשירות המדהים והמעייף הזה כאחד ב-15 באוגוסט. ואני מקווה שדודה שלי תלד עד אז.
אני משחררת בעוד ארבעה וחצי חודשים, ואני די בשוק מזה, כי השנה ממש עברה לי מהר. נכון שהבנות טוענות שהימים עם הילדים עוברים לאט (וברוב הפעמים הן די צודקות, הזמן לא זז), אבל מהרגע שאני מגיעה הביתה ו/או נמצאת העבודה (לדוג':אתמול), הזמן פשוט עף לי!! אני כמעט ולא מספיקה לעשות כלום. (ולא שאני עושה משהו קריטי, רוב הזמן אני או שומעת מוזיקה או מנמנמת ו/או בפלפאון אומרואה טלוויזיה.) כבר שנה פלוס אני אומרת לעצמי שאני צריכה למצוא משהו אחר לעשות חוץ מהעבודה, לא שאני עובדת בתקופה האחרונה, אבל אני עובדת כדי להסתפק וכדי שאני לא אמות משעמום בבית.
בעניין העבודה, לא התפטרתי. ועל כך קיבלתי תגובות של המצב השתפר? מההורים שלי, המצב לא השתפר, אבל אני לא מוצאת משהו אחר. כרגע ההשלמת חוסרים הזאת נוחה לי. למרות שההבדל בין השעה שמונה לעשר הוא לא כזה גדול, וזה פאקינג עוד 58 ש"ח למשכורת.
הצפירה תפסה אותי לא מוכנה היום.הילדים בגן היו בשקט מופתי, למרות שהייתי בטוחה שאחד מהם יבכה או משהו. שניים מהם, עמדו במקרה, בלי לדעת למה כל הצוות לא משחק איתם במהלך שתי הדקות האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
