היי חברים, רק לאחרונה גיליתי את עולם הבלוגים, והחלטתי להתנסות בזה! DX
כל הכתיבה התחילה אצלי די ממזמן... אז התחלתי לכתוב סיפור, והוא היה ממש מוצא חן בעיניי
אז החלטתי לפרסם אותו פה לכם.
אז אתם מוזמנים לתת לי ביקורות וכל מיני חוות דעת, אז הנה לכם הפרולוג שזה רק טעימה קצרצרה ממה שהולך להתרחש.
ז'אנר: מתח, פעולה, רומנטיקה.
מקווה שתאהבו 3>
פתיחה
"מהר!"
"אתה מוכן להירגע? עוד שנייה זה נגמר".
השתופפתי בחושך והידקתי את שיניי כשהתאמצתי לכתוב את האות האחרונה.
מארק כרע על ברכיו לצידי והחזיק בידו את הפנס.
קולותינו הדהדו במסדרון הריק, ועיגול האור של הפנס האיר את הכתובת ורטט כשמארק צחק.
קול טריקה פתאומי הקפיץ את שנינו.
מנורות הניאון מעלינו הבליחו ונדלקו, והציפו באור לבן את מסדרון בית הספר.
שני שוטרים עמדו בפתח.
הורדתי אט-אט את בקבוק התרסיס בלי להסיר את האצבע מהלחצן, וכך התארכה האות ו' במורד דלת חדרו של המנהל, עד רצפת הלינוליאום המלוכלכת.
"רוץ".
עוד לפני שהמילה בקעה מפי כבר רצתי לאורך המסדרון הרחב, וסוליות הגומי של נעלי הספורט שלי צייצו בחלל הריק של בניין בית הספר.
לא הסתכלתי אחורה כדי לראות אם מארק רץ בעקבותיי.
לא היה לי מושג איפה האחרים, אבל ידעתי שאם הארי ייתפס שוב, אבא שלו יהרוג אותו. במהירות פניתי שמאלה מעבר לפינה ומצאתי את עצמי במסדרון חשוך.
בקצה המסדרון הבחנתי באור ירקרק של שלט יציאת החירום.
גל של הקלה ושל כוח שטף אותי כשרצתי לעבר החופש. אני יצליח לברוח, אני יצליח להתחמק מעונש.
במלוא התנופה נחבטתי בדלת הכפולה ולחצתי על מוט הפתיחה בדרך אל החירות הנכספת. אבל כלום.
שום דבר לא זז.
בתדהמה לחצתי שוב על המוט, אבל הדלת הייתה נעולה.
איזה דבילים, חשבתי, נועלים את דלתות החירום! אם לא הייתי מעורבת בהשחתת רכוש, הייתי מדווחת על זה לעיתון המקומי!
במהירות סקרתי את המסדרון הרחב.
ידעתי שהשוטרים נמצאים אי שם ביני לבין הכניסה הראשית, ועכשיו התברר שהפתח היחיד בצד הזה נעול.
אבל בטח יש עוד דרך לצאת מכאן.
עצרתי את נשימתי והקשבתי.
הקולות והצעדים הלכו והתקרבו אליי.
השענתי את כפות ידיי על ברכיי ושמטתי את ראשי בין כתפי. לא, לא יכול להיות שככה זה ייגמר.
ההורים שלי יהרגו אותי.
מעצר שלישי בשנה אחת? לא מספיק שהם הכריחו אותי ללכת לבית ספר הדפוק הזה?
מי יודע לאן הם ישלחו אותי עכשיו? רצתי לעבר דלת אחרת וספרתי בלבי את הצעדים.
אחד, שניים, שלושה. לחצתי על הידית. גם הדלת הזאת הייתה נעולה.
מיהרתי אל הדלת בקצה השני של המסדרון. אחד, שניים, שלושה - ארבעה צעדים הפעם.
גם זאת הייתה נעולה.
עכשיו רצתי בכיוון ההפוך, לעבר השוטרים, ובדרך ניסיתי לפתוח את דלתות הכיתות, עוד כיתה נעולה, ועוד אחת.
אבל הדלת השלישית נפתחה; חדרון ציוד.
כיתות ריקות נועלים וחדר ציוד משאירים פתוח? מי מנהל את בית הספר הזה, חבורת מטומטמים?
בזהירות השתחלתי בין המדפים, שהיו גדושים בניירות, בדליים, ובמכשירים חשמליים שלא הצלחתי לזהות באפלולית.
סגרתי את הדלת מאחוריי וניסיתי להירגע ולנשום לאט יותר.
חושך מוחלט. ניפנפתי את ידיי מול פניי, ממש מול עיניי, אבל לא הצלחתי לראות כלום.
ידעתי שהיד שלי שם, הרגשתי אותה; אבל העובדה שלא יכלתי לראות כלום, עירערה את בטחוני.
הושטתי את היד כדי להישען על משהו, ונרתעתי בבהלה כשערמת ניירות התחילה להחליק וליפול עליי.
התאמצתי לייצב את הערמה, אף על פי שלא הייתי מסוגלת לראות אותה.
מעבר לדלת שמעתי קולות חלושים, רחוקים. עוד כמה דקות הם ייעלמו, רק עוד כמה דקות.
חם. מחניק. תירגעי.
ספרתי את נשימותיי הכבדות.. שתיים עשרה, שלוש-עשרה, ארבע-עשרה...
אבל לא, לא הצלחתי לעצור את הבהלה. הרגשתי כאילו קברו אותי בתוך בטון. לא הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק, והפחד הציף אותי וצרב לי בגרון. בבקשה תירגעי, אלי, התחננתי אל עצמי. רק עוד חמש דקות והכל יהיה בסדר. הבנים לא ילשינו עלייך.
אבל זה לא פעל. נתקפתי סחרחורת. מחנק.
אני חייבת לצאת מכאן!
זיעה זלגה על פניי, והרצפה התנדנדה מתחת לרגליי, הושטתי יד לפתוח את הדלת.
אבל איפה הידית? לא... לא יכול להיות!
מבפנים הדלת הייתה חלקה לגמרי. מיששתי בבהלה את הדלת האטומה והקיר שמסביב לה. כלום. לא הייתה שום דרך לפתוח את הדלת מבפנים. דחפתי את הדלת, שרטתי אותה בקצוות, אבל הדלת לא נפתחה בשום אופן. התנשפתי מהר יותר ויותר.
איזה חושך. אגרפתי את ידיי וחבטתי בדלת החלקה, העקשנית.
"הצילו! אני לא יכולה לנשום. תפתחו את הדלת!"
שום תגובה.
"תעזרו לי! בבקשה!"
צליל התחנונים שבקולי עורר בי סלידה.
עכשיו התייפחתי, הנחתי את לחיי על הדלת, ניסיתי לשאוף אוויר והמשכתי לחבוט."בבקשה."
לפתח נפתחה הדלת, ונפלתי קדימה, חסרת אונים, ישר לזרעותיו של השוטר.
הוא הדף אותי בזרוע מתוחה, האיר בפנס לתוך עיניי, והסתכל בשיערי הפרוע ובלחיי המרוחות בדמעות וחייך מעל ראשי לשוטר השני.
ואז ראיתי את מארק. הוא עמד בראש מורכן. הכובע שלו נעלם.
השוטר השני אחז בזרועו בחוזקה והחזיר חיוך לשוטר שהחזיק בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
