טוב אז אני ממש ישמח אם תכתבו לי בתגובות, כדי שאני יראה מה דעתכם על הסיפור.
עד עכשיו לא ממש קיבלתי חוות דעת על הכתיבה ועל התוכן של הסיפור:)
אזז הנה לכם הפרק הראשון, מקווה שתאהבו P:
אוהבת 3>
פרק ראשון-
בהמולה המתמדת בתחנת המשטרה, האופיינית לערבי שישי בקיץ, שמעתי את קולו של אבי מהחדר השני, ממש כאילו עמד מולי.
הפסקתי לכרוך את קצוות שערי על אצבועתיי והבטתי בדלת בחרדה.
"אני מאוד מעריך את זה. וסליחה על כל הטרחה," שמעתי אותו אומר.
הכרתי היטב את צורת הדיבור הזאת: הוא מרגיש מושפל. בגללי.
שמעתי קול גברי נוסף, שלא הצלחתי להבין את דבריו, ואחר כך שוב את אבי, שאמר, "כן, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, ואני מעריך מאוד את העצה שלך. אנחנו נדון בזה, ועד מחר נגיע להחלטה."
החלטה? איזו החלטה?
ואז נפתחה הדלת, ועיניי האפורות הביטו בעיניו הכחולות העייפות.
ליבי התכווץ קצת שהבטתי בו: זיפי זקן מאתמול, בגדים מקומטים, הוא נראה מבוגר יותר. ועייף מאוד.
הוא מסר כמה מסמכים לשוטרת, והיא הביטה בהם ברפרוף והניחה אותם בראש ערמת הניירת.
אחר כך פתחה מגירה, שלפה מעטפה גדולה שהכילה את חפציי, והדפה אותה על השולחן לעבר אבי.
היא הרימה את מבטה אלינו כשאמרה כמו רובוט, "את משחוררת לחזקת אביך. את יכולה ללכת."
קמתי בנוקשות ופסעתי בעקבות אבי לאורך המסדרונות הצרים, המוארים באור לבן בוהק, לעבר הכניסה הראשית.
כשיצאנו אל אוויר הקיץ הצונן, נשמתי עמוקות.
ההקלה שמילאה אותי כשיצאתי מתחנת המשטרה התערבבה בדאגה שחשתי כשהבטתי בפניו של אבי. פסענו בשתיקה אל עבר המכונית.
אבי לחץ על שלט המכונית, והפורד השחורה השמיעה ציוץ מעבר לכביש.
כשהתניע את המכונית, פניתי אליו בקול חלוש ומבט מתנצל.
"אבא..."
הוא הביט קדימה בשיניים חשוקות. "לא, אליסון."
"מה לא?"
"אל תדברי. שבי בשקט. זהו."
הנסיעה עברה בשתיקה. כשהגענו הביתה יצא אבא מהמכונית בלי לומר מילה.
דשדשתי בעקבותיו, ותחושת המועקה הלכה ותפחה בבטני.
אבי לא נראה כועס. הוא נראה... מרוקן.
עליתי במדרגות, פסעתי במסדרון ועברתי על פני חדרו הריק של אחי.
כשנכנסתי לחדר הרגשתי שוב מוגנת, סקרתי את עצמי במראה.
שערי החלק, שגלש על כתפיי, היה צבוע בחינה אדומה בוהקת, ועכשיו היה פרוע לגמרי.
על רקתי השמאלית התנוסס כתם של צבע שחור, ומתחת לעיניי נמרחו שאריות של מסקרה שחורה. ריח זיעה ופחד נדפו ממני.
"טוב," אמרתי לנגד כשראיתי את השתקפותי במראה "היה יכול להיות יותר גרוע."
***
למחרת התעוררתי בשתיים עשרה בצהריים. יצאתי מתחת לשמיכה המבולגנת, לבשתי ברישול מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, ופתחתי בזהירות את הדלת. שקט מוחלט.
על קצות אצבעותי ירדתי למטבח. אור שמש ניגר פנימה מבעד לחלונות הגדולים והאיר את דלפקי העץ הנקיים.
על אחד הדלפקים היתה מונחת כיכר לחם, ולצדה חמאה שנמסה בחום. ליד הקומקום עמד ספל ובתוכו תיון.
הייתי רעבה מאוד, למרות הכל. חתכתי פרוסת לחם, והכנסתי אותה לטוסטר. אחר כך הדלקתי את הרדיו כדי למלא את השקט, אך כעבור רגע כיביתי אותו.
אכלתי במהירות ועלעלתי בעיתון של אתמול בלי לקרוא אותו ממש. רק כשסיימתי לאכול ראיתי את הפתק ליד דלת המטבח.
אלי,
אחזור אחר הצהריים. אל תצאי מהבית.
אמא.
בלי לחשוב פעמים הושטתי את היד אל הטלפון כדי להתקשר למארק, אבל שפורפרת הטלפון האלחוטי נעלמה מהתושבת שלה ליד המקרר.
"טוב," הזדקפתי וחבטתי בכף ידי על הדלפק. "מספיק עם השטויות." עליתי בריצה לחדרי ופתחתי בתנופה את מגירת השולחן כדי להוציא ממנה את מחשב הנייד. המגירה הייתה ריקה.
קפאתי במקומי ושקלתי את משמעותה של ההיעלמות הזאת. כתפיי נשמטו קצת.
***
הוריי חזרו מאוחר בערב. המתנתי להם בחשש. בכל פעם ששמעתי קול טריקת דלת מכונית, ניגשתי להציץ בחלון.
אבל בסופו של דבר, כשחזרו, נשארתי מכורבלת בכורסת העור הגדולה, עטתי על פניי הבעת פנים אדישה והמשכתי לצפות בטלוויזיה המושתקת.
אמא הניחה את התיק שלה במקום הקבוע, על השולחן הקטן במבואה, והלכה למטבח בעקבות אבי.
הם הכינו תה, ומבעד לדלת הפתוחה ראיתי את אמא מניחה יד מעודדת על כתפו של אבי ואז ניגשת למקרר להוציא חלב.
לא מבשר טובות.
אחרי כמה דקות התיישבו שניהם מולי. על שפת הספה הכחולה.
שערו של אבי היה מסורק עכשיו, אבל עיגולים שחורים נראו מתחת לעיניו.
הבעת הפנים של אמא הייתה שלווה, אבל שפתיה היו מהודקות זו לזו בקו מתוח.
"אליסון..." אמר אבי והיסס לרגע. הוא שפשף את עיניו בעייפות. אמא המשיכה במקומו. "שוחחנו בנינו ארוכות, וחשבנו מה אפשר לעשות כדי לעזור לך." אוי לא.
"נראה לנו שאת לא כל כך מרוצה מהבית ספר הנוכחי שלך." היא דיברה לאט ובהטעמה. מבטי התרוצץ בין שניהם.
"עכשיו, אחרי שפרצת לבית ספר ושרפת את התיק האישי שלך, וריססת על הדלת של המנהל את המילים 'רוס ההומו', לא מפתיע שגם הם לא כל כך מרוצים ממך." כרסמתי את הציפורן של הזרת שלי וריסנתי את החשק לצחקק בעצבנות.
צחקוקים לא ממש יעזרו לי עכשיו. חשבתי.
"זהו בית הספר השני ששולח לנו מכתב מנומס מאוד ומבקש מאיתנו להעביר אותך לבית ספר אחר. ולמען האמת, כבר נמאס לנו לקבל מכתבים מנומסים כאלה." אבי גחן קדימה, ולראשונה מאז התקרית הביט בעיניי.
"אנחנו מבינים שאת מגיבה ככה בגלל כל מה שקרה, אליסון," אמר. "אנחנו מבינים שזאת הדרך שלך להתמודד עם הבעיה, אבל אי-אפשר להמשיך ככה; בריחות מבית ספר, השחתת רכוש, כתיבה על הקירות... די. הבנו את המסר שלך."
פתחתי את פי כדי להתגונן, אבל אמי נעצה בי מבט אזהרה.
משכתי את ברכיי אל חזי וכרכתי את זרעותיי סביבן. אמא נטלה שוב את רשות הדיבור.
"קצין המבחן, שיודע עלייך הכל, דרך אגב, רוצה מאוד לעזור לך, ואתמול בערב הוא הציע שנשלח אותך לבית ספר אחר, מחוץ ללונדון. שנרחיק אותך מה'חברים' שלך." לגלוג ומרירות נשמעו בקולה כשאמרה את המילה 'חברים'.
"הבוקר ערכנו כמה שיחות טלפון ו..." אמא השתתקה רגע, העיפה באבי מבט מהסס ורק אז המשיכה, "ומצאנו מקום שמתמחה בבני נוער כמוך..." התכווצתי בכורסה.
"...והיום נסענו לבקר שם. דיברנו עם המנהלת..."
"שהייתה ממש מקסימה," התערב אבא. אמא התעלמה מדבריו. "והיא הסכימה לקבל אותך עוד השבוע."
"השבוע?" קולי התרומם בתדהמה.
"אבל רק לפני שבועיים התחילה חופשת הקיץ!"
"זאת פנימייה," אמר אבי בקצרה. בהיתי בו בפה פעור. פנימייה? המילה הדהדה במוחי.
הם עובדים עלי, אמרתי לעצמי.
"לא יהיה לנו קל לממן את הלימודים שם, אבל הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לנסות להציל אותך מעצמך, לפני שתהרסי לעצמך את החיים.
כרגע את נחשבת בעיני החוק רק לעבריינית צעירה, אבל בקרוב כבר לא תוכלי ליהנות מההקלה הזאת." הוא חבט בידו על זרוע הספה.
"את בת שש עשרה, אליסון. זה חייב להיפסק." שמעתי את פעימות ליבי.
שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, חמש-עשרה פעימות...
איזה אסון. לא להאמין. ממש נורא.אסון המתחולל לנגד עיניי, בחדר הזה. גנחתי קדימה בכורסה.
"תשמעו, אני יודעת שפישלתי. אני מרגישה ממש נורא בגלל כל הסיפור הזה. באמת." השתדלתי שקולי יישמע מלא כנות.
שום רגש לא נראה בפניה של אמא, ולכן פניתי בתחינה אל אבי. "אבל אתם לא חושבים שהתגובה הזאת קצת מוגזמת?
בחייך אבא, זה מטורף לגמרי!" אמא העיפה מבט עייף באבא- מבט תקיף הפעם. הוא הביט בי והניד את ראשו בעצב.
"מאוחר מדיי," הוא אמר "ההחלטה כבר התקבלה. את תעברי לשם ביום רביעי. ועד אז- אין מחשב, אין טלפון ואין אייפוד.
ואת לא יוצאת מהבית." הוריי קמו, ואני הבטתי בהם כמו נאשם שמביט בשופטיו שהיוצאים מן האולם לאחר שדנו אותו למוות.
הריקנות שהותירו מאחוריהם פלטתי ברעב את האוויר מריאותיי.
הימים הבאים עברו עליי בערפל של בדידות ובלבול.הוריי פקדו עלי לארוז להתכונן לנסיעה, אבל רוב הזמן ניסיתי לשכנע אותם לבטל את התוכנית המטורפת הזאת. ובכל זאת לא השגתי שום התקדמות. הם כמעט ולא דיברו איתי.
ביום שלישי אחר הצהריים הושיטה לי אמי מעטפה צהבהבה דקה, שעליה התנוסס סמל בצורה של פסגת הר, ומתחתיו המילים "אדמיית קימריה" בדיו שחורה. מתחת לכתובת המודפסת היה כתוב בכתב יד יפה ועגלגל- "מידע לתלמידים החדשים."
בתוך המעטפה היו שני דפים כתובים, והמילים נראו כאילו הודפסו במכונת כתיבה.
בכל דף היו רק פסקאות בודדות. הדף הראשון היה מכתב ממנהלת בית הספר- איזבל לה פנול. והיא כתבה שתשמחלקבל את פניי בבואי לבית הספר. העפתי הצידה את הדף. הדף השני, לא היה מועיל יותר: היה כתוב שבית הספר יספק לה עפרונות, עטים ונייר, וגל תלבושת אחידה; שעל גל הבגדים שתחליט להביא איתה צריך לרשום בעט בלתי מחיק או לרקום את ראשי התיבות של שמי; וגל להביא מגפיים ומעיל גשם, כי "בית הספר מוקף בשטח כפרי גדול".
רפרפתי על המכתב עד סופו כדי לראות אם יש בו אזכור מאיים של "חוקי בית הספר", ובסופו של דבר מצאתי כמובן את הנוסח הקבוע, מודגש באותיות עבות:
כללי ההתנהגות החלים על התלמידים יימסרו לך עם הגיעך. יש לקרוא אותם בקפידה ולהישמע להם.
כל הפרה של כללי בית הספר תגרור בעקבותיה עונש חמור.
בפסקה הבאה היו בשורות רעות יותר:
מרגע ההגעה לבית הספר אין לצאת משטחו אלא באישור ההורים או המנהלת.
אישור כזה יינתן לעיתים רחוקות בלבד.
ידיי רעדו כשהרמתי מהרצפה את הדף הראשון שהשלכתי, הכנסתי את המכתב בחזרה למעטפה והנחתי אותו על השולחן.
מה צריך להיות? בית ספר או בית סוהר?
ירדתי בהחלטיות למטבח. אמא עמדה שם והכינה ארוחת ערב.
"אני מתקשרת למארק," הכרזתי בהתרסה ולקחתי את שפורפורת הטלפון, "באמת?" אמא הניחה את הסכין על הדלפק.
"אם שולחים אותי לכלא, יש לי זכות לשיחת טלפון אחת, לא?" אמרתי, וקולי היה מלא כעס והתמרמרות. הם ממש מגזימים.
אמא סקרה אותי רגע, אבל בסופו של דבר משכה בכתפיה, לקחה בחזרה את הסכין וחזרה לחתוך עגבניות לפרוסות דקיקות.
"אז תתקשרי." נאלצתי לחשוב רגע לפני שחייגתי. המספר של מארק היה מתכונת בטלפון הנייד שלי, ולכן מעט לא זכרתי אותו בעל-פה.
הטלפון צלצל כמה פעמים. "הלו" קולו היה מוכר ונעים כל כך, שהרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי.
"היי, זאת אלי."
"אלי! בחיי, חזרת מהמתים? איפה היית כל הזמן הזה?" נשמע שהוא התמלא הקלה, בדיוק כמוני.
"בבית סוהר." נעצתי את מבטי בגבה של אמא. "לקחו לי את הטלפון וגם את המחשב. ולא נותנים לי לצאת מהבית. מה אצלך?"
"אה, כרגיל" הוא צחק "ההורים שלי חמים עלי, בבית הספר חמים עלי, אבל אל תתדאגי, הם יתקררו."
"ומעיפים אותך מבית הספר?"
"לא מה פתאום? למה אותך מעיפים?"
"מתברר שכן. ההורים שלי שולחים אותי לאיזה מחנה כפייה שהם מתעקשים לקרוא לו בית ספר. איפשהו ביקום המקביל."
"ברצינות?" הוא נשמע ממש מרוגז. "איזה בלאגן! למה הם כבדים כאלה? הרי לא קרה כלום בסך הכל.
אף אחד לא נפגע. והמנהל יתגבר על זה. אז ברור שאני צריך לעשות עבודות שירות, להתנצל בפני כולם, ואז אני חוזר לגיהנום הרגיל של בית ספר.
למה ההורים שלך מתנהגים כמו בימי הביניים? אני לא קולט."
"גם אני לא, תקשיב, הסוהרים שלי אומרים שאני לא יוכל להתקשר אלייך מרגע שאני יכנס לבית סוהר הזה, אבל אם תרצה למצוא אותי, קוראים לזה אקדמיית..." השיחה התנתקה. הרמתי את מבטי וראיתי שאמא מחזיקה את תקע הטלפון ששלפה מהקיר.
פניה היו חסרי הבעה. "עד כאן" היא אמרה. היא שלפה את הטלפון מידיי וחזרה לחתוך את העגבניות.
קפאתי על מקומי, ובהיתי בה. המומה לגמרי. במשך חצי דקה הרגשתי שפניי מחווירים ואחר כך מסמיקים, כשהאמצתי לא לבכות בבכי.
בסופו של דבר הסתובבתי ויצאתי בסהרה מהמטבח.
"אתם... התחרפנתם... על... כל... הראש!" המשפט התחיל בשקט אבל נהפך לצרחה עם כל מדרגה שעליתי.
טרקתי את דלת חדרי, עמדתי באמצע החדר והבטתי סביבי, מבולבלת לגמרי.
המקום הזה כבר לא נראה לה כמו בית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
