כשתעצום לרגע את העיניים בבירקנאו ותפסיק להקשיב למדריך שמסביר היסטוריה שגם ככה לא תבין, אתה תשמע פעימת לב. אולי זאת פעימת הלב שלך, אבל המרחבים ילחשו לך משהו אחר. לרגע אתה לא שם. לא בבירקנאו עטור הצריפים ועטוף הקור; אתה בכל מקום. מתחת ל3 מטר של אדמה ספוגה בטחב וקצת תולעים בבית קברות שכוח בורשה, מעלייך מצבה שהאדמה בלעה מזמן במלתעות רעבות של עשבים. בו בזמן אתה מחזיק את הנכדה שלך ביד מקועקעת במחרוזת מספרים שהייתה הבטחת מוות. אתה לא-כלום, כוס יוגורט של עפר שהיה איש עטור בזקן מרשים פעם, ועכשיו מתערבב עם מאות אלפים אחרים, לא מזוהה. תמונה תלויה על קיר של משפחה יהודית בישראל. אתה קשיש שמחזיק דגל ביום העצמאות ובוכה, אולי כי בגיל 90 כבר כואב הגב לעמוד כ"כ הרבה ואולי סתם כי כל הלבן כחול הזה מסנוור אותך ואתה מתגעגע לאמא.

זה לא באמת משנה, אתה מבין. כי בפעימה הזאת שאתה שומע בבירקנאו כשאתה סוגר את העיניים, אתה לא באמת אתה.

זה לא נמשך יותר מדי זמן, מישהו יכול לשאול אותך מתי חוזרים לאוטובוסים או לשתף אותך בזה שהוא לא מרגיש את האצבעות ברגליים, וזה נגמר. התפוגג כמו עשן שפעם עלה מהארובות האלה. כמו הבל פה של רבבות אסירים או כמו טביעות רגל באדמה זרה. אולי לעולם לא תשמע את זה שוב, סביר להניח שבאמת לא. אבל במאית השנייה הזו שאתה באמת כלום - שום דבר ממש, אתה גם הכל. כולם, יותר נכון. גם אם לאמא שלך קוראים ורוניקה והיא מעולם לא הכירה את הסבא היהודי שלה, שלא היה בשום מחנה, ועליתם לארץ רק כי בבלרוס נהיה קצת קשה. גם אם לפעמים בבוקר, ביום השואה, כשכולם עומדים זקופים בצפירה בבית הספר אתה פתאום חושב על המבחן במתמטיקה ביום שני או על זה שלליאור יש אחלה תחת.

כשאתה עומד בבירקנאו ובעור התוף הבכלל לא יהודי שלך הולמת פעימה כ"כ עוצמתית, שהיא מנקה אבק משנים של היסטוריה ומעירה מאות לבבות של יהודים, אתה כולם. אתה אברהם ורחל, אלה שפעם דיברו עם אלוהים ואלה שהוא שתק כשהם צעקו לו בתאי הגזים. אתה יהודה - המכבי, וזה שגנב ממישהו כובע וצפה בו נורה במסדר חצי שעה מאוחר יותר. אתה לא בבירקנאו של 2013, לא עטוף בצעיף ולא לבוש בחולצת משלחת. רק לחלקיק שנייה, רגע לפני שאתה מצליח להפיח חיים בריאות שלך ולקחת נשימה, אתה עם שלם.

כשזה ייגמר, לפני שתשים לב, אתה בכלל לא תרגיש את זה. אתה אולי תבכה בהר העפר במיידנק או תדאג להתנסח ממש יפה בשיחה הסיכום במלון ביום האחרון, כמה שעות לפני שאתה רואה את החברה שחיכתה לך בארץ. אבל זאת טביעת רגל שאתה לעולם לא תצליח למחוק. הרבה יותר עוצמתית מקעקוע של מספר והרבה פחות מצלקת אמיתית של מחנה ריכוז. אתה כמעט מצליח להבין, לא, להרגיש מה היה שם. זה יותר קשה מכל דבר שאי פעם יקרה לך, וזה נמשך חלקיק שנייה. וכמו שפוטון מוציא אלקטרון מהמסלול שלו גם אתה מוצא את עצמך פתאום במקום אחר. כי ככה זה, כשפועם לך עם שלם בלב אתה לעולם לא תצליח לשיר את התקווה באותה הצורה ששרת לפני שבועיים בטקס בחנוכה.
הנשמה שלך מוכתמת עכשיו, ספוגה בדם של שש מליון חפים מפשע. פתאום סרטים שפעם לא יכולת לסבול מרתקים אותך למסך. מילים שלמדת לדקלם מהגן,הן חובה שאתה יודע שאתה מוכרח לקיים.

ואתה כועס, אלוהים כמה שאתה כועס. אתה מרגיש כאילו אתה היחיד. מסביב למיידנק בנויה שכונת מגורים ואנשים מתעוררים כל יום מול קרמטוריום בגוזן ויוצאים לטייל עם הרועה הגרמני שלהם כאילו לא גססו שם בני אדם. אתה כועס שזוכרים 6 מליון, כמו קהל של פרצופים אפורים. כולם מדברים על יד ושם ואף אחד לא זוכר את אסתר שמתה ממכות של קצין פולני ג'ינג'י, והיה לה חלום להיות אופה יום אחד. שיש מישהו שמעז, בכזו חוצפה, לסרב לזכות של 6 מליון חללים להיזכר.

אבל זה כל היופי. זאת פעימה אחת שלגמרי שלך. אתה לא תזכה לעוד אחת, אולי אם תגיע שוב לבירקנאו עם הילדים בגיל 30 ותדאג בעיקר שחם להם בצוואר. היא שלך לנצח, ואתה לעולם לא תשכח אותה. אתה יכול לנסות לספר עליה לקרובים שלך, לכתוב עליה שירים ולנסות להעביר מה הרגשת לעיניים חלולות שלא יבינו איך לב אחד מתכווץ בשביל אין סוף אנשים שונים. 

זה מזל שרק אתה זכית לחלוק. פעימה ששינתה לך את החיים. מספיק אחת, בדיוק ברגע הנכון, שתסנוור אותך הרבה יותר מהשמש העקשנית של אוקטובר שמנסה להאיר על גיהנום שננטש. 

מספיק אחת, ואתה לא תשכח עוד לעולם.