אני מניחה שזה די טבעי.
אני לא הראשונה, ובטח שלא האחרונה שזה קורה לה.
זה טבעי, זה מותר וזה נכון.
וזה בסדר. מותר לי.
כי יש בו הכל. הוא חכם, הוא מצחיק (אותי), הוא מתוק.
אנחנו אוהבים את אותה מוזיקה, וזה יתרון מטורף.
אני מחייכת כשאני איתו..
והכי חשוב- יש כימיה. השיחה זורמת. זה לא קורה לי הרבה.
אני לא יודעת אם הוא בקטע שלי. לצערי אני חושבת שהוא לא.
וזה באסה כי אין לי מושג איך לגרום לו להיות.
הוא לא הידיד הכי טוב שלי. אני מרגישה כאילו הכרתי אותו מזמן כשבעצם הכרתי אותו אתמול.
אני מדברת איתו וכל הצרות שלי נשכחות ממני, אבל באותו זמן מכאיבות לי בצורה הקשה ביותר.
וזה טוב. כי הוא גורם לי לשכוח, אבל מזכיר לי לזכור.
כשאני איתו אני שוכחת מהאחרים. מכל אלה שרציתי ולא יכולתי להשיג.
מפחיד אותי שיכול להיות שגם הוא יכלל בקטגוריה הזאת.
הוא לגמרי מתאים. הוא האחד שאני רוצה לקרוא לו הראשון שלי.
הוא מדהים. הוא חמוד. יש לו לב טוב (או, הקיטשיות). הוא בחיים לא יפגע בי, או בכל אחד אחר.
אלוהים, אני קוראת את המפשט האחרון ומתחילה לפחד שהוא יצא מהארון.
תמיד רציתי ידיד גיי, אבל אני לא רוצה שזה יהיה האחד שאני רוצה לצאת איתו..
אני אוהבת את זה שהוא קצת מובך מסיטואציות שגם אני מובכת מהן. זה חמוד. זה מראה כמה הוא אנושי.
הוא היה מספיק ג'נטלמן בשביל לחכות לי חצי שעה וללוות אותי הביתה, למרות שהוא לא ישן כל הלילה וראיתי עליו שהוא נרדם בעמידה.
זה חמוד. אני רוצה אותו.
הלוואי שהוא היה שלי
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
