צריך להכניס הכל לפרופורציות.
אבל זה כל כך קשה...
זה לא סוף העולם, אבל זה מרגיש ככה.
יהיו עוד כל כך הרבה אחריו, אבל אני רוצה רק אותו.
החיים שלי טובים, אבל הלוואי והם לא היו שלי.
זה לא פשוט.
יש לאנשים נטייה לרחם על עצמם.
אצלי הנטייה הזאת חזקה יותר מאשר אצל הרוב.
זה כואב וזה קשה וזה נראה כאילו הסוף לא יגיע, אבל החיים שלי טובים.
ישבתי אתמול ברחוב, הסתכלתי על העוברים ושבים.
בין הילדים והאופניים והמתבגרים המתאספים והמבוגרים שיושבים בצד ומסתכלים, היה אחד. לבד.
הוא נראה צעיר יחסית, כיתה ח', אולי ט'.
הסתכלתי עליו.
הוא היה בודד.
גם אני בודדה לפעמים. רוב הזמן.
אבל ההבדל בנינו הוא שהוא היה לבד. ממש לבד.
יש הבדל בין להרגיש בודד בתוך חדר מלא אנשים, לבין להרגיש בודד כי אתה באמת לבד.
לא יכולתי שלא להרגיש רע בשבילו.
הסתכלתי עליו, מתהלך סביב עצמו, עם העיניים העצובות שלו והמבט קורע הלב.
לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי איזה חיים עצובים אלה.
להיות לגמרי לבד.
מדי פעם מישהו עצר להגיד לו שלום והמשיך הלאה. השמחה שהייתה לו בעיניים שמישהו התייחס אליו מילאה אותי באושר.
אבל עדיין כאב לי הלב.
אז מאוחר יותר, כשראיתי אותו מסתובב לבד, שוב, חייכתי אליו ואמרתי לו היי.
אני לא מכירה אותו. הוא לא מכיר אותי. אפילו את השם שלו אני לא יודעת.
אבל השמחה שהייתה בעיניו כשעשיתי את זה.. משהו שאני לא אשכח לעולם.
יש אנשים שמילה אחת קטנה שלכם היא כל העולם בשבילם.
ובכל זאת, אחרי הכל, אני לא מצליחה להיכנס לפרופורציות.
אני דפוקה
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
