DAYDREAMER

באמת שזה כבר הופך לבלתי נסבל.

אופטימיות בתחת שלי.

או שהוא יהיה שלי, או שהוא יתנדף לי מהחיים.

אני לא מסוגלת להתמודד איתו יותר. הוא הורס אותי.

הלוואי שבחיים לא הייתי מכירה אותו...

החיים שלי הם פשוט שברון לב אחד גדול שמוקף בהרבה מאוד קקי. מהיותר מסריחים כמובן. כי זאת אני.

חוסר מזל במיטבו...

אני רוצה לדפוק אגרוף בקיר, אבל אני מפחדת.

אני לא רוצה להראות חולשה, אבל לפעמים היא נשפכת החוצה כי כבר אין בי מקום להכיל אותה.

ואז מתפרץ הדיכאון, והכאב חוזר להכות ומכאיב עוד יותר.

ואז אני חותכת. 

והידיים שלי כבר כואבות. בקושי הצלחתי להתקלח.

הלחץ מפיל אותי, הכאב משתק אותי, העצב מרחיק אותי.

אני לא מסוגלת להתמודד עם החיים האלה יותר.

אני לא קוראת לעזרה.

טוב בעצם אני כן.

אבל אני לא הולכת להתאבד. לא עכשיו. לא בקרוב.

אני רק רוצה שזה יגמר. אני רוצה שזה יהיה מאחורי.

הגיל הזה מגעיל, האנשים האלה מגעילים, אני לא יכולה יותר.

הלוואי שלא הייתי אני.

הלוואי שהייתי אחרת.

הלוואי שהחיים שלי היו נראים אחרת.

למה זה מגיע לי?