DAYDREAMER

התכופפתי. זה נפתח שוב.

כל הזמן זה נפתח לי.

לא משנה כמה חזק אני סוגרת זה שוב ושוב נפתח.

סגרתי אותו בחוזקה וקיוויתי שזה יחזיק מעמד. לפחות קצת.

הרמתי את ראשי וקלטתי ניצוץ מוכר.

חייכתי.

קיוויתי לראות אותו.

הוא חייך. נעמדתי.

מגע גופו הלופת אותי בחוזקה הרגיע אותי. את עצביי הגועשים ואת גופי הדואב.

שמחתי. זה בדיוק מה שרציתי. מה שקוויתי וחיכיתי לו ימים כה רבים.

הוא לא עזב וגם אני לא ונשארנו כלואים כך אחד בידי השני במשך זמן רב.

התגעגעתי כל כך, רציתי ללחוש לו באוזן, אך לא העזתי. הוא בטח ידע לבד.

- מה את עושה כאן?

- אה, בדיוק חזרתי..

- איך היה?

- בטח לא מדהים כמו לך

הוא יפה כל כך.

פנס רחוב יחיד מאיר עלינו מלמעלה. אני רוצה אותו קרוב יותר. צמוד יותר. שלי יותר.

זה לא נראה בסדר. זה מרגיש הכי בסדר בעולם.

הוא מחייך את חיוכו הכובש והגדול. אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה אני רוצה לראות את החיוך הזה לעיתים תכופות יותר.

כל בוקר לדוגמה. נשמע טוב.

הלוואי שיכולתי להישאר שם לנצח. הלוואי שרגעים לא היו נגמרים לעולם.

נמאס לי להתרפק על זיכרונות. 

אני רוצה עכשיו. אני רוצה תמיד.

אני רוצה לנצח