פתאום, הכל נראה לא חשוב.
החיים מקבלים פרופורציה.
הדברים המפגרים שגורמים לי להתעצבן ולאבד את העשתונות- נדמים כל כך זניחים, לא חשובים.
מי אני שאדע מהו סבל?
מי אני שאפסיק להילחם?
מה אני בכלל לא יודעת?
אסון כל כך בלתי נתפס, כל כך אכזרי, כל כך עצום מימדים, כל כך נורא.
ואני מעזה להתלונן.
ביום כזה, אני זוכרת, ולא שוכחת, ונוצרת בליבי מקום ל6 מליון היהודים שנספו בשואה.
מקום עצום, גודלו בלתי נתפס.
מה אנחנו כבר יודעים על כאב.
מה אנחנו כבר יודעים על שנאה.
מה אנחנו כבר יודעים על אובדן.
אנחנו בכלל לא מתחילים להבין מה קרה שם.
כן, מסע לפולין, יופי.
אין לנו מושג.
ואני לא מתיימרת לדעת. אני לא יודעת כלום.
אבל ביום כזה- אנחנו צריכים לשכוח מכל הצרות שלנו. להקדיש את עצמנו לזיכרון והנצחה.
לזכר אותם נספים, הסבים והסבתות שלנו.
ביום כזה, יום שמנציח את הקורבנות לגזענות, אני חושבת שראוי לדבר על הבעיה שלנו.
כי דבר אחד, יותר מהכל, אני לא יכולה להבין.
איך, איך אנשים מסוגלים לזכור ולא לשכוח, כשהם בעצמם מבצעים את אותו הפשע בדיוק?
איך זה שאחרי כל מה שהעם שלנו עבר, אחרי כל כך הרבה כאב והשפלה ועצב ואובדן עמוק ובלתי יתואר- אנחנו הולכים באותה הדרך בדיוק?
שנאת חינם, גזענות, הפליה על רקע דתי, מיני, גזעי- איך?
איך אנחנו עושים שוב את אותה הטעות? למה אנחנו לא לומדים?
מבחינתי, אדם שאומר שיזכור ולא ישכח, ולאחר מכן מקלל ערבי "מסריח", שכח.
כי נכון, אנחנו זוכרים את האובדן והכאב, אבל אנחנו גם זוכרים את הסיבה.
ואנחנו מבינים ולומדים ממנה.
ואנחנו לא הולכים בדרכה.
כל כך הרבה רגשות מתחוללים בי ביום הזה. אני לא יודעת לתאר אותם.
אני יודעת להגיד שהוא מאוד קשה לי. אני לא מצליחה לשאת את גודל הכאב.
אני לא רואה סרטי שואה בדרך כלל כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. לפעמים אני מכריחה את עצמי, בגלל שמי אני שאתלונן- היו אנשים שאשכרה חיו את זה. אבל קשה לי. מאוד.
היום הזה מסמל בשבילי את הסיבה שאני יהודיה, וגאה להיות.
כי אנחנו עברנו את זה, ואנחנו פה היום בזכות אלו שהיו שם.
ולא בזכות הדת, ולא בזכות האל, ולא בזכות משיח.
אנחנו פה בזכותם.
ומגיע להם שנהיה פה, ושנחיה ונכבד ונזכור לנצח.
נזכור. נזכור ולא נשכח.
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
