יושבת מול דף ריק. בפעם המיליון.
אתמול בלילה ניסחתי לי בראש פוסט גאוני. בפעם המליון.
היו בו כל הדברים שרציתי להגיד, תגליות מרהיבות על האדם וגילויי לב חושפניים.
ביקורת על החברה ועל העולם ודרכים שבהן יכולתי לתקן את הטעויות שלי.
היו בו שפע של רעיונות ותובנות משנות חיים.
אתמול בלילה, כשחשבתי על הרגע שבו אקליד את הפוסט הזה, ידעתי שהאבן תרד.
שזה הפוסט שלשמו פותחתי בלוג.
שזה הפוסט לו חיכיתי.
ושוב, בפעם המליון, קמתי בבוקר.
ואני לא זוכרת כלום.
מילה או שתיים, אבל לא נושא, זה כל מה שנשאר.
לעולם לא אדע עוד מה עבר לי בראש.
מהי מהות החיים ולמה אני פה.
מחשבות של לילה. הו כן, אם רק היו אלה מחשבות של יום.
אז הנה אני כאן, ואני לא יודעת מי אני עוד.
או מה אני יודעת ולמה אני מסוגלת ועל מי אני כועסת ומי הם חבריי.
כי כל אלו נמחקו ביחד עם שנתי.
אם רק יכולתי להקליט את מחשבותי כדי לנגן אותן לעצמי שוב מאוחר יותר, או לחלופין מוקדם יותר, כשאני צלולה והגיונית.
כי כל המילים שלא אכתוב עכשיו לא ינשקו את רגלי המילים שהגיתי לעצמי אתמול בחושך.
אותן מילים שמתארות מה אני, מי אני, ומאיפה באתי.
מחשבות של לילה. הדבר הנפלא בעולם.
כי רק בלילה אנחנו מורידים את כל המחסומים, ואנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להגיד.
בלילה אנחנו אנחנו.
מחר בלילה, הבטחתי לעצמי, אכתוב את הכל המחשבות. והפעם באמת
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
