DAYDREAMER

הפוסט הבא נכתב בעת האזנה לתגליות המוזיקליות החדשות- ישנות שלי. כל פעם שמופיע קישור- זה אומר שהשיר שברקע התחלף והשיר שבקישור מתנגן. מוזמנים לקרוא את הבלוג לצלילי השירים. מבטיחה איכות

מהימים האלה שאת פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר... 

מוזיקה, וסטוק עצבני ומעמיק בתמונות שלו.

את כבר יודעת בדיוק איך הוא היה נראה כשהיה תינוק ואיך קוראים לסבתא מצד אמא שלו.

את זוכרת בעל פה את התגובות על הפרופיל, ואת השמות של כל הבנות שאי פעם הגיבו אצלו.

את זוכרת את סדר התמונות ואת מספר הלייקים, ואת הפוסטים שעל הקיר.

ואם יהיה אחד חדש תהיי מופתעת ותשבי שעה ותשנני כל מילה ומילה בו.

הוא לא יודע מי את. או שאולי הוא כן. את מתה פשוט לגשת ולשאול.

אבל אי אפשר, זה מוזר ואת יודעת את זה.

אבל את גם יודעת שבלילה, במיטה, את תדמייני לעצמך 21 מליון וריאציות שונות של היום שבו תעשי את זה.

ואז זה גם נראה לך הגיוני.

את יודעת שזה לא יקרה, וזה לא כאילו שאת מצפה שזה ישתנה אבל משהו בך בכל זאת רוצה שאולי...

לפעמים את יושבת ומשחזרת את היום שבו הכרתם. או לא בדיוק הכרתם, אבל משהו בערך.

אפשר לומר, היום שבו הכרת.

את מריצה בראשך שוב ושוב מה יכולת לעשות אחרת, מה אולי היה עוזר לו לזכור.

ומה עשית אז שתוכלי לעשות שוב בשביל אולי לקבל הזדמנות נוספת.

ואז- וזה החלק האהוב עליי- את ממציאה הזדמנויות.

מקומות ומקרים שיכולים להוביל לפגישה.

אולי תתקלי בו ברחוב, ותקסימי אותו ביופייך.

או שבמקרה תצאו לאותה מסיבה ותמצאו אחד את השני.

הוא מקסים והוא מושלם ואת יודעת שהוא בדיוק מה שחיפשת אבל שום דבר שתעשי לא יעזור כי הוא לא יודע מי את וזה הורג אותך ואת רוצה שהכל יהיה אחרת ואז את מתיישבת מול המחשב ומנסה להבין

מה בדיוק את מרגישה ולנסח את זה למילים כדי שתוכלי לפרסם את זה ולהוריד את האבן מליבך, ובתוך תוכך אולי את אפילו מקווה שהוא יקרא ויבין.

ואז את פותחת פוסט חדש והמילים פשוט לא יוצאות ובמקום זה את כותבת עוד פוסט מתוסכל ולא מובן ולא באמת חשוב כי הוא לא עוזר בכלל, כי את הרי פה רק בשביל לפרוק את לא פורקת בכלל. 

ואז, כשאת חושבת מה לכתוב, את מבינה כמה החיים שלך דפוקים ועל כמה דברים יש לך להתלונן ואיך כשרצית לכתוב דבר אחד יצא לך דבר נורא אחר.

ואת חושבת שאת לגמרי חסרת תועלת ושהדבר היחיד שאמרו לך כל החיים שאת יודעת לעשות- לכתוב- גם אותו את לא יודעת לעשות כמו שצריך והדיכאון לגמרי משתלט עלייך .

ואז בא הקטע הבא בפלייליסט שלך

ואת נזכרת בפעם הראשונה שראית אותו וכמה שהוא השפיע עלייך ושנשבעת שבחיים יותר לא תרגישי ככה ושתתחילי להעריך את הדברים הקטנים בחיים שלך. 

ואז הכל נראה ורוד יותר

יש תקווה

מה נשאר לאדם אחרי שלוקחים ממנו את הדבר שבשבילו הוא חי?

נשארים בשר ועצמות, ומוח ושרירים ולב. נשאר שיער ונשארות עיניים וידיים ורגליים ופה.

וגם הלשון נשארת והנחיריים והציפורניים והבטן והברכיים והאוזניים.

מבחוץ נראה שהכל. שום דבר לא באמת נלקח ממנו.

הוא חי, הוא בסדר.

אבל אם מסתכלים לעומק, משהו בכל זאת חסר. חור נפער אי שם בפנים.

הוא קצת פחות חי וקצת פחות בסדר.

משהו עמוק בתוכו מתחיל לקרוס, להתפרק, להיעלם.

לאט לאט הכל מתערבב ונשאב לתוך חור שחור שנפער בתוך תוכו.

והוא מתחיל למות מבפנים.

ועדיין, יש לו ידיים ורגליים ועיניים ופה. וגם הציפורניים והבטן והעצמות, כולם במקום.

אבל משהו בתוכו מת. משהו בתוכו מפסיק לייחס חשיבות לעובדה שיש לו ידיים ורגליים, ובמקום זאת מחפש את הסיבה.

עם הזמן הוא מפסיק לתפקד. הוא מתרסק. הוא נשבר. הוא נאבד.

ואז העיניים כבר לא כל כך עיניים. והאוזניים כבר לא כל כך אוזניים. והברכיים כבר לא כל כך ברכיים.

הוא לא מסתכל מסביב יותר. הוא כבר לא מתעניין.

הוא כבר לא מקשיב למה שקורה סביבו. זה כבר לא ישנה כלום אצלו.

הוא לא עומד. הוא קורס. הוא לא מחזיק יותר.

ובלי שאף אחד ישים לב הוא מגיע לתחתית. לנקודת השפל.

ורק אז, כשכבר אין דרך חזרה אנשים יתחילו לשים לב.

והם יגידו- מה קרה לו, רק אתמול הכל היה בסדר.

ולמה הוא עושה פיל מנמלה.

ואז הוא ימות. ואף אחד לא יבין למה.

כי מבחוץ הכל נראה בסדר. שום דבר לא באמת נלקח ממנו.

אבל, מה נשאר לאדם אחרי שלוקחים ממנו את הדבר שבשבילו הוא חי?

הכל. 

חוץ מסיבה לחיות.