"לא!!!" ג'יימס צעק, אבל כבר היה מאוחר מדי, הסכין שלי כבר הייתה נעוצה בחזה שלו, אבל זה כנראה לא הרג אותו סופית. הרמתי מהרצפה את הסכין של אלינור עם שני כדורי הכסף האחרונים. כיוונתי אותו ללב שלו "זואי אל תעשי את זה", הוא התחיל להתרוממם באיטיות

"זה אני ג'יימס, זואי את זוכרת אותי, זה אני" כמעט הורדתי את האקדח, זה ג'יימס, הוא לא איש רע הוא מחבב אותי ואני קצת אותו הוא לא יעשה לי כלום הוא אדם טוב.

אבל אז נזכרתי שזה לא ג'יימס מי שעומד מולי זה לא הוא, הוא כן רוצה לפגוע בי והוא גם יכול הוא לא יעבוד עלי עם כל הטריקים האלה,

לא היה לי זמן להסס הוא התקרב אליי עוד ועוד לחצתי על ההדק, אבל פיספסתי... הכדור עבר ממש לידו אבל אפילו לא נגע בו! היד שלי התחילה לרעוד,

זה היה הכדור האחרון שלי או שאני פוגעת בו עכשיו או שאני מפספסת ואז רוב הסיכויים שהוא יהרוג אותי..

כל המחשבות האלה הוציאו אותי מריכוז והוא? הוא המשיך להתקדם לעברי. ניסיתי לייצב את היד שלי ללא הצלחה מרובה. הרמתי את האקדח כיוונתי שוב, לחצתי על ההדק ו..."

"אליאנה!!! בואי מיד למטבח!!!"סגרתי מהר את הספר והחבאתי אותו מתחת למיטה, אם אמא תגלה שאני קוראת ספר היא בטח תתגאה בי

שאני עושה משהו שהוא לא מול המחשב או הנייד שלי והיא תספר לאימהות של החברות שלי ואז הן יספרו לבנות שלהן (החברות שלי...)

שאני קוראת ספר בשביל שילמדו ממני דוגמא ושגם הן יקראו קצת ספרים והן יתעלמו מהן ויצחקו ממני ועד סוף אותו שבוע כל הבית ספר שלי יצחק עלי

חוץ מחלק מהחנונים ואז אני אצתרך להיות חברה שלהם כמו בבית ספר הקודם שלי וככה גם אני יהפוך לחננה במקום להיות פופולרית

עם מלא חברים כמו עכשיו וככה כל המוניטין שלי יהרס ואני ממש אבל ממש לא מוכנה שזה יקרה...

"אליאנה!! את שומעת אותי?!" התעוררתי מהמחשבות המבהילות האלה וחזרתי שוב למציאות "אני באה אמא!" עניתי לה.

במטבח מצאתי את אמא שלי עומדת באמצע החדר עם ג'ק אחי הקטן, המטבח כולו היה מלא בכתמים של שוקולד, כל הקירות, הרצפה, השיש,

הכל היה מלא בשוקולד... "אליאנה! זה נראה לך שאני מבקשת ממך לשמור על אחיך רק למשך רבע שעה ושאני חוזרת אני מגלה שכל המטבח הרוס?!"

היא צעקה "אני מצטערת אני לא ידעתי זה מה שהוא עושה. מה הוא עשה בכלל שגרם לכל הליכלוך הזה?"

שאלתי, בדיוק שנייה אחרי שסיימתי את השאלה אני ואמא הסתכלנו ביחד לכיוונו של ג'ק.

"אני לא עשיתי כלום רק הכנתי מיילקשייק שוקולד" ענה ג'ק בתמימות מזויפת שהייתה שמוכרת יותר מדי, "ו...? למה כל המטבח מלוכלך בשוקולד אני מכינה לכם כל שבוע מיילקשייק?" שאלה אמא אחרי כמה רגעים שראתה שהוא לא ממשיך, "אני... אניי.. אני רק שחכתי לסגור את המכסה של הבלנדר, זה לא משהו רציני" ניסה ג'ק להמעיט בערך הנזק. "רק שחכתי לסגור את המכסה..."

חיקתה אותו אמא, כנראה שהפעם הוא לא הצליח לעבוד עליה כמו בכל פעם אחרת שהו עושה משהו נוראי

"אתה מקורקע בבית בלי מחשב, טלוויזיה, טלפון וחברים!" "אבל..."

"בלי אבל ובלי שחבל ואתה תצתרך לנקות את כל הלכלוך הזה!" "טוב" הסכים לבסוף בלי רצון גדול או עם רצון בכלל.

"ואת.." אמרה אמא בקול חלש ועדין כל כך שישר ידעתי שזה לא יגמר טוב, כל פעם שהיא דיברה ככה זה היה שהיא כעסה יותר מדי בשביל לצעוק.

"את גם מקורקעת ובלי חברים", "מה? למה?" "את היית היום אחראית עליו אבל עשית משהו אחר במקום לדאוג לו."

"מה! זה ממש לא הוגן." "מה לעשות החיים לא הוגנים.מותר לך רק לצאת מהבית לבית הספר ובחזרה לא יותר מזה."

הפרצוף השמח והמלחיץ שג'ק תקע בי גרם לי לרצות לא להסכים עם מה שאמא אמרה לי אבל הפרצוף שלה גרם לי לאבד כל רצון להתנגד לה

ופשוט להנהן בראשי בשקט ולקבל את העונש הזה לפני שיקרה משהו נורא יותר ממה שהיא כבר נתנה לי עכשיו,וזה מה שקרה לבסוף,

כנראה שאני אף פעם לא אזכה לראות את ג'ק נענש בלי שגם אני אענש...

את כל שאר היום העברת מבואסת מהעונש החדש שלי, עד שסוף סוף סיימתי עם הקודם מגיע אחד חדש, החיים כל כך לא הוגנים.

אני אוהבת את אמא שלי אבל היא יותר נוקשה מאבא שלי היא זאתי שמחנכת אותנו והוא זה שיותר שטותניק איתנו אני שמחה שזה ככה אבל מאז שעברנו דירה לפני שנה וחצי בערך אמא שלי ממש השתנתה הי נהיתה יותר נחמדה אלינו והתחילה לקנות כל מיני חטיפים שיהיו לנו שנרצה

שקודם היא קנתה חטיפים לימי הולדת בלבד. אני ממש אוהבת אותה ואני אהבתי אותה עוד לפני שהיא השתנתה.

כי לא משנה כמה היא נוקשה אין כמו אמא...

למחרת בבוקר קמתי טיפה יותר מדי מאוחר ממה שאני רגילה אבל עדיין לא יותר מדי מאוחר כדי לאחר לבית הספר.

התלבשתי והלכתי למטבח להכין ארוחת בוקר, מזגתי לקערה את הדגני בוקר שלי (ללא סוכר כמובן!!!) ואחרי התלבטות קשה עם זה יהיה בסדר מבחינת אמא הכנתי לעצמי מיץ תפוזים טרי (הכי טעים שיש). ניסיתי לקום עם גישה שונה משל אתמול ולא להתייחס לעונש שקיבלתי,

אולי היא תשכח אותו. אמא בדיוק התכוונה לצאת לעבודה ואני הגדלתי את התקווה שלי שהיא באמת שכחה מהעונש,

שנייה לפני שהיא נעלה את הדלת מאחורי היא נזכרה במשהו מאוד חשוב,

"מותק תזכרי אין טלפון ואסור לך לצאת מהבית חוץ מלבית הספר... יום טוב!" כנראה שלא כל מקבלים את כל מה שרוצים.

אחרי שהתארגנתי לבית הספר לקחתי את התיק שלי והתקדמתי לכיוונו של הבית של אמבר כמו בכל יום, אני ואמבר הכרנו עוד מהגן ואנחנו עדיין החברות הכי טובות בתיכון, שזה לא משהו שקורה לכל אחד ביום יום.

"אז.. יש חדשות מליאם?" שאלה אותי אמבר בקול מלא התרגשות, "אני לא יודעת זה לא נראה לי ממש חשוב סתם יצאנו אתמול לדייט מושלם.."

עניתי לה באדישות "אני לא בטוחה שזה בכלל יעניין אותך" המשכתי בצניות, בהתחלה אמבר לא הבינה איך אני יכולה לדבר ככה,

אבל אחר כך היא קלטה והשתתפה בהצגה "כן את צודקת זה לא ממש מעניין אותי..." ענתה לי וישר הפנתה את המבט שלה.

"טוב אני לא יכולה!!" כנראה שזה עניין את אמבר יותר מדי בשביל לחכות

"את חייבת לספר לי פרטים!!" וככה כל הדרך דיברתי איתה על הדייט המושלם שלי עם ליאם- הילד הכי חתיך בשכבה שלנו,

היה לו עניים כחולות ושיער חום בהיר חלק וארוך והוא היה ממש מדהים, גבבר החלומות של כל נערה בבית ספר שלנו והוא היה איתי...

היום לימודים עבר אליי ממש טוב וכל כך שמחתי לפגוש שוב את ליאם ופעם ראשונה שזה קרה לי ממש היה לי עצוב שהלימודים נגמרו עד כמה הזוי

שזה נשמע...  "הי אליאנה, את רותה לבוא איתנו לבית קפה שליד הים? אולי אפילו נלך לטבילה אחר כך... ואולי אפילו ליאם יבוא" אמבר שאלה אותי

"אני לא יודעת אני לא חושבת שאני יכולה... סורי" אמבר הייתה מופתעת והיא צדקה גם אני אני הייתי

לא אמרתי לא לבילוי עם חברים בערך מאז שהגעתי לעיר. ולא רציתי לחזור הביתה ולהיות בודדה שוב בלי החברים שלי רק עם אחי הקטן, 

אבל אני לא רוצה לקבל עונש יותר נורא ממה שיש לי עכשיו אז פשוט נפרדתי מכל בצער רב מכל החברים שלי והלכתי הביתה.

כל הדרך הרגשתי שמישהו או משהו עוקב אחרי ומסתכל עלי אבל כל פעם שהסתכלתי לא היה שם כלום. 

ככה עברה עלי כל הדרך הביתה עד שעברתי באיזו סמטה בדרך הסתכלתי שוב לבדוק שאין כלום מאחורי והייתי ממש מופתעת שגיליתי שיש,

זה הי גבר צעיר יחסית בערך בשנות ה-20 שלו לא הרבה יותא הוא לבש חליפה שחורה והרכיב משקפי שמש. "מי אתה?" שאלתי אותו מפוחדת,

"מה אתה רוצה ממני?" האיש לא ענה לי הוא רק אמר משהו אחד,

"את צריכה לבוא איתי.."

____________________________________________________________________________

אני יודעת שזה לא כמו הסיפור הקודם "שקיעה- סיפור בהמשכים" אבל אני ממש אשמח אם תתנו לזה צ'אנס

ותגיבו! כי אני יכולה לשפר את הסיפור לפי התגובות שלכם ולפי מה שאתם חושבים...

אני רציתי לפרסם מהר את הפרק הראשון אבל אני עוד ישפר אותו.