איך זה שאני רושמת יום אחד על כמה שהכל מדהים ,
על כמה שאני אוהבת אוהבת ותמיד אחרכך משהו מגיע ומנפץ לי את הבועה הזאת ..
והפעם זה הביצפר ,
קשה לי לא להכיר אותך בביצפר ,
קשה לי לעבור לידך כאילו כלום והדבר היחידה שקורה זו הנשיקה הקטנה הזאת בבוקר
והנשיקה הקטנה הזאת בצהריים שנגמר היום
ואני מבינה אי אפשר כל היום יחד , בתוך השני צריך את המרחב במיוחד שאנחנו באותה כיתה ,
אבל זה עדיין כואב שאתה כזה קרוב לידי , בטווח ראיה שלי , וכל כך רחוק ממני פיזית
כואב לי לענות על השאלות האלו , של איך אתם ביחד ואתם כאלה רחוקים
אם אנחנו בכלל יחד , ולהגיד שהכל בסדר ומובן לי מאליו
זה לא בא ממיך זה גם בא ממני
אני לא יכולה להאשים אותך למרות שזה נראה ככה
אתה לא מתעלם ממני , אתה אפילו מתחייס אליי יותר ממה אני אלייך ,
אבל משהו שם כואב לי עדיין
גורם לי לרצות לעזוב אותך
ואחרכך להשאר ..... לבכות ..
יכול להיות שמה שיש בינינו לא מתאים לשנינו , זה הורס אותי מפנים וכרגע אני ממש מתלבטת עם לדבר איתך על זה או להניח למצב ..