יצאתי מהעבודה בארבע ורבע וצעדתי לאורך הקומה השלישית
השוממת של הקניון עד לקולנוע. אישה אחת עמדה לפניי בתור הלא-קיים וסיימה תוך דקה
את עסקיה עם הבחורה המשועממת שישבה מאחורי הזכוכית. שתי דקות נוספות עברו וכבר היה
בידי זוג כרטיסים לסרט "אסירים" שיוקרן בחמש.
גיהצתי את האשראי על 20 שקלים ונסעתי הבייתה.
כל זה קרה ביום שני, שלושה ימים לפני הסתערות ההמון
הישראלי על הכרטיסים המוזלים.
ביום חמישי בצהריים השתרך התור בקופות של הקולנוע לאורך
20 מטר. חוץ מכמה מבוגרים בודדים, עמדו בו בעיקר גדודי ילדים היפראקטיביים שהמילה
"צרחות" מיטיבה לתאר את השלב ההתחלתי בסולם הרעש בו הם היו מצויים, סולם
שנע בין דממה לחשש להתחרשות.
לקראת השעה חמש, רצפת הקומה השלישית החלה לרעוד כשעשרות
ילדים נוספים שעטו אל הקולנוע והגבירו את עוצמת הרעש פי מאה. בשלב הזה התפללתי
שבאמת יאכפו את גיל המינימום המותר בכניסה לסרט בו בחרנו, תקווה שהתבדתה מאוחר
יותר כשראינו מי מאכלס את השורות הראשונות באולם.
14 בתחת שלי.
התיישבנו בדיוק כשהחלו הטריילרים. בהתחלה ראו רק תמונה
ללא סאונד, דבר שגרם למישהו להגיד בקול: "זה סרט בעשר שקל, אז אין
קול."
הסרט נפתח לקול גריסה רם של פראיירים שקנו פופקורן, ואז
הופיעו המאחרים שגילו שמשפחה של שלושה דורות – ילד בן 7, אימא מגודלת וסבתא תימניה
– התנחלה להם במקומות. לאחר ויכוח קולני והתערבות של סדרן, נמצאו מושבים פנויים
וסוף סוף השתרר שקט. עד ששמנו לב שבכל סצנה שקטה בסרט, והיו הרבה כאלה, הצטרפו
לפסקול המדהים רחשים מטרידים מהמזגן שבתקרה.
אבל מי ילך להתלונן? בעשרה שקלים לכרטיס קל יותר לסבול
בשקט ולהשלים עם המצב.
מאוחר יותר התחלנו לשמוע את קולות הילדים שהסתובבו בחוץ
סמוך לאולמות האחרים – צווחות של להק ציפורים בסולם הרעש – וזה היה די מוזר בהתחשב
בעובדה שהסרט עסק בחטיפת ילדים וברציחתם.
שלא ייכנסו למישהו רעיונות לראש.
ואם בסרט עסקינן, קשה לי שלא להביע את התפעמותי מכמות
הדמויות הפסיכופטיות המופיעות בו. כל אחת מהן תעורר חשד מבוסס ביותר, אבל בסוף מה
שתזכרו זה את העינויים.
זה קטשופ... זה איפור... הוא לא באמת נעול במקלחת חשוכה
תחת זרם מים רותחים... זה לא אמיתי...
מה שאמיתי זו היד שלי שהתרוממה מול עיניי והסתירה חצי
מסך אחרי שהמוח לא השתכנע שהכל הצגה.
הילדים בשורות הראשונות בהחלט הראו סימנים של חוסר
נוחות וחוסר נכונות להודות שאולי היו צריכים לנסות להתפלח ל"מטוסים".
סצנת הסיום של הסרט הייתה גאונית. הסבתא התימניה כנראה
לא חשבה כמוני, כי היא קמה באיטיות ואמרה, "איזה סוף זה? זה לא בסדר"
ואז הוסיפה ספוילר מטורף שלא אכתוב כאן שגרם לי להיקרע מצחוק... לאחר כמה
שניות נשמע קולה של האם מקצה השורה שאמרה משפט שבוודאי נשמע רבות באותו יום: "איפה
אימא? שיגעה אותנו היום, מסרט לסרט..."
אחר כך כולם צעדו כעדר במורד מדרגות שהובילו למבוך של
מסדרונות וממנו ליציאה דרך המחסן של הגלידריה. ולמי שיצא בזה הרגע
מ"אסירים", ההליכה במבוך לא הייתה עניין של מה בכך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
