טיפוסים

בפרק מספר ארבע בסאגת "מה לעזאזל קראתי פה הרגע?" התמקדתי בעיקר בספרים, שלא לומר שפטתי את הספר לפי הכריכה. כל הזכויות שמורות לנוגעים בדבר (אם כי אני במקומם לא הייתי ממהרת לקחת בעלות על חלק מהדברים הכתובים כאן).

רכבת ההפתעות

אני מתקשה לתאר לעצמי את הסיטואציה בה ישבה הסופרת לכתוב ספר חדש כשרעיונות מלהיבים מבזיקים בראשה וכל עולם הדימיון הפרוע פרוש בפניה – ואז היא נוטלת עט וכותבת על... גרבונים.

ולא סתם גרבונים, אלא כאלה שאנשים "יהיו מוכנים להרוג" בשבילם. כאילו חסרות סיבות להרוג, נגיד אנשים שיכריחו אותי ללבוש גרבונים. או אנשים שאומרים יותר מדי את המילה גרבונים. או אנשים שכותבים ספר של 300 דף על גרבונים.

אוי, זה מעניין!

בטח גם יקח שבע שנים לקרוא את הספר הזה.

גוונים הוצאה לאור (1)

כתבתי טרילוגיה משלי בתגובה:

הדר לוי

מחברת רבי המכר

בשם השם ושם אפשרי

לבחור שמות

101 דרכים למצוא שמות מגוונים לספרים שאני כותב

גוונים הוצאה לאור (2)

(מצטערת על איכות התמונה)

הספר הקודם מתגמד יחסית ליצירות הבאות שנכתבו על ידי סופר שהתברך ביכולת המצאת שמות מהגרועות שנתקלתי בהן. אחיזה של מת / פשוט עד מוות / המתים נראים טוב / לא לגמרי מת / עקבותיו של מת / מת מחר / מתה כמוך – ואם תחליפו את השורש מ.ו.ת בשורש א.ה.ב תקבלו רשימת שירים של יוסי גיספן (תנסו, זה כיף).

משום מה יש לי תחושה שלילדים של פיטר ג'יימס קוראים מייקל, מייק ומישל.

צפרא טבא

כן, קראתם נכון.

אהבתי את הנונשלנטיות בה המחבר ממשיך לתאר את המסלול כאילו כלום, כאילו המשפט האחרון שכתב היה רגיל לגמרי. הוא גם קרא למסלול כולו נחל גישרון עד מעבר צפרא כדי להבטיח שכולם יקראו כדי לגלות מי זה הצפרא הזה שעל שמו קרוי מעבר.

אה זו איזו דבה שנתקעה בנקיק! חה חה!

עד כאן ספרים.

הנוער של היום

מתוך שאלון ארצי שנערך לאחרונה.

ומה עם תלמידים שקיבלו נגיחה, או שראשם נדחף לתוך אסלה? למה אותם לא מחשיבים?

ומה שנחמד בטבלה הזו, היא העובדה שבבית ספר אוסישקין 27% מהתלמידים קיבלו מכות ולפחות 9% גם נהנו מזה.

בעזרת השם

מה המשותף לכל הטכנאים בישראל? כולם דתיים!

אם תבחנו את המגנטים שעל המקרר, תגלו כמעט תמיד איזה בס"ד או ב"ה בפינה הימנית העליונה. כאילו נוכחות המילה הזאת מעניקה לאנשי המקצוע חותמת אמינות ויושרה, כאילו מי שיזדקק לאינסטלטור יבחר דווקא בזה שכתב בס"ד כי אדם מסורתי לא יעז לרמות כשרוח הקודש אופפת אותו, הוא הרי נשלח מגן עדן אחרי שאלוהים פיזר עליו אבק פיות.

ולסיום, כיתוב שתמיד מושך את עיניי:

די! תשבעו באמא שלכם!

על שלטים ואנשים

על שלטים ואנשים 2

על שלטים ואנשים 3

לפני שלושה חודשים פרסמתי כאן פוסט על שלטים מוזרים שצילמתי ברחבי הארץ.

אז בטח כבר הבנתם שיצא סרט המשך לקומדיה הזאת, כי מסתבר שלא עשיתי עבודה מוצלחת במיוחד בפעם הקודמת שנברתי באלפי התמונות במחשב, ופספסתי כמה חשובות – בכוונה כמובן – שמוצגות כעת לפניכם.

על קרח דק

מדרגה בגובה של 25 סנטימטרים מפרידה בין רצפת האולם היציבה לרצפת הקרח החלקלקה. לכאורה, מעבר פשוט. אך מניסיוני היחיד (והכואב) באולם ההחלקה על הקרח במרכז קנדה, השלט צריך היה להיראות ככה:

"זהירות מדרגה, מי שלא יודע להחליק, או שזו הפעם הראשונה בה הוא עולה על משטח קרח, עלול לדפוק נפילה וירטואוזית על התחת ולהיחתך ממעקה העץ בו ינסה להיאחז בדרכו לרצפה הקפואה, ובכך חוויותיו מהמרכז יסתכמו באצבע שותתת דם ובפגיעה קשה בביטחון העצמי."

קצר וקולע, לא?

צולם במרכז קנדה, מטולה, דצמבר 2010.

בילוי נעים

בריכה? – סבבה. סאונה? – לכו להזיע, למה לא. מדשאה? – לא אתנגד לקצת סתלבט. משחקים? – בכיף. פינה לבילוי עצמי?! האם אני לא היחידה שמשהו כאן לא מסתדר לה, או שסתם יש לי מוח מלוכלך?

מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק כולל הבילוי העצמי הזה? ולמה הוא חייב להתרחש בפינה? והאם הפסל האנושי ליד השלט קשור לזה באיזושהי צורה?

צולם במלון "אלסקה אין", מטולה, דצמבר 2010.

עיר ללא הפסקה

אין מילים (וגם לא מוֹדעות).

ובזאת סיימתי עם מטולה...

צולם במטולה, דצמבר 2010.

עצור! אתה גבר

ברוכים הבאים (או יותר נכון, ברוכות הבאות) למקום המאובטח ביותר במדינה, המבצר השמור והמוגן מבני אנוש בעלי כרומוזום וואי (AKA גברים): מקווה טהרה לנשים...

ואם השלט לא ברור מספיק, ישנה גם מצלמה מחוץ לדלת הנעולה שתוודא שאתן אכן רק חבורת בנות מצחקקות עם בוחטה של סוכריות שעתידות להיזרק בפראות על הכלה עם החלוק (AKA הטובלת). רק להיזהר מהבלנית המשועממת שמאיישת את שולחן הקבלה; היא עוד תכריח מישהי מכן לאסוף את הסוכריות מהרצפה בטענה שזו סגולה למציאת חתן (אני עדיין מחכה).

צולם ברמת גן, מאי 2011.

תהיות קיומיות

אם כתוב בשלט שהבור פתוח, אז למה הבור מכוסה? ואם הבור מכוסה, בשביל מה השלט?

צולם בתל יודפת, הגליל התחתון, ספטמבר 2011.

ולה הייתה בובה אחת

לא צריך להיות חכמים גדולים כדי להבין מדוע הכלב המסכן נעלם.

זכר העונה לשם "בובה"? קולר עם "יהלומים"? – אלה סיבות טובות מספיק עבור כלב מבולבל מינית כדי לברוח מבעליו.

מתחת לכיתוב במודעה המלאה, מופיעה תמונה של הכלב בובה שרוע על מיטה ונועץ במצלמה מבט אומלל שכולו אומר: "נסתי על נפשי. אל תחפשו אותי."

שנתיים עברו מאז גיליתי את המודעה הזאת, ואין לי מושג אם נמצאה האבדה. יכול להיות שהכלב המדובר מבלה את ימיו בעישון בקרנות הרחוב כשהוא מטיח בחבריו (שלא לומר, נובח): "למי קראת בובה?!"

צולם בתל אביב, אוקטובר 2010.

היגיון פשוט

יש להימנע ממגע בעיניים של החומר שמסיר איפור מהעיניים. גאוני.

אולי הכוונה היא להסיר איפור עיניים ממקומות אחרים בגוף? כי לפעמים יוצא לי להשתעשע ולמרוח צלליות על השפתיים ומסקרה על הציפורניים. אה. בעצם לא. טוב. אז מה עושים?

צולם בתל אביב, אוקטובר 2012.

זהו להפעם!

על שלטים ואנשים

על שלטים ואנשים 3

על שלטים ואנשים 4

בכל מה שקשור בטיסות, ה-11 בספטמבר אינו מעלה אסוציאציות טובות במיוחד (אלא אם כן אתם סוגדים לאללה ומסוגלים לחטוף מטוס עם מברג). אבל אתמול התייצבתי כולי התרגשות בנתב"ג, כדי לקבל את פניהם של אחותי וגיסי שחזרו אחרי חודש וחצי מסין. זאת גם הייתה הזדמנות בשבילי לצפות בכמה טיפוסים ששוטטו באולם קבלת הפנים – היה לי גם זמן רב לעשות זאת; שביתת מובילי המזוודות ייבשה אותי שם שעתיים.

תקרת האולם הגבוהה מעידה על סוג אחד של מקבלי פנים: נושאי הבלונים. אם אי פעם ישעמם לכם בזמן ההמתנה ליקיריכם החוזרים מהנכר, הרימו ראש וראו כיצד התקרה זרועה בלוני הליום שריחפו לשם, בשוגג או שלא בשוגג.

כשהחזרתי את המבט לגובה נורמלי, זיהיתי קבוצה של בודדים (...) שמלבד שוני במראם החיצוני, חזותם הייתה זהה לגמרי: שלט ביד, פלאפון צמוד לאוזן ועיניים תרות סביב. אני כמובן מדברת על אוספי התיירים המשוטטים.

העיכובים שנבעו מהשביתה גרמו לאנשים סביבי לפתח סממנים של עצבנות, והילדים שהתרוצצו לידם בהחלט לא תרמו לרגיעה. הנה קטע שיחה שיצא לי לשמוע (כלומר, לצותת):

ילדה: "אבא, סבתא נחתה כבר עם המטוס?"

אבא: "כן."

ילדה: "אז למה היא לא באה?"

אבא: "כי לא נותנים לסבתא את המזוודה."

ילדה: "אה. משעמם לי, אתה מרשה לי לעלות על הברזלים?"

אבא: "תעלי. רק תיזהרי שלא יבוא שוטר."

אז העצבניים הסתפקו בקיטורים שקטים ובהתפרצות אחת מינורית כלפי צלם שהסריט את ההמתנה הממושכת ("מה אתה מצלם אותנו, לך תצלם בפנים ותגיד לנו מה קורה!"); כולם כנראה ידעו שהזכות להתלונן שמורה לאלה שיושבים דקות ארוכות על מסועי המזוודות המיותמים וחסרי התזוזה.

כעבור יותר משעה, במהלכה כל מי שעבר בדלתות היו דיילות וטפטוף של אנשים עם תיקי יד, נמאסה עליי העמידה הרצופה והכואבת והלכתי לשבת על מעקה הברזל של המזרקה המשונה שתוחמת את המעבר (מזרקה, בריכה, אנערף מה זה, משהו עם מים...). בקושי עשר דקות הספקתי לשבת לפני שסולקתי משם אחר כבוד יחד עם עוד כמה עייפים שחצו את הקו.

שיחה מפתיעה מאחותי בישרה לי שכולם עדיין מחכים ליד מסועי המזוודות, ושכבר חצי שעה יש הודעה בכריזה שלא הוליכה שולל אף אחד: "עוד כמה דקות המזוודות ייצאו."

באורח פלא, רבע שעה לאחר השיחה המייאשת הזאת, התחילו להגיע בזרם שוטף כל הנוחתים וכבודתם (משהו כמו עשרים טיסות ביחד) והם הציפו את האולם. "סוף סוף!" אמרתי בקול והתקדמתי למקום בו אוכל לראות את אחותי וגיסי יוצאים. התמקמתי ליד כתבת של חדשות ערוץ 2 שהתנפלה על כל אחד שנראה לה עצבני ו/או עייף מספיק בשביל לספר לה "מה קרה" (לדבריה). הנה קטע ראיון שגרם לי להיקרע מצחוק:

הכתבת עמליה דואק: "שלום אדוני, מה קרה בפנים? מה הייתה הבעיה?"

יהודי אמריקאי מבוגר בעל מבטא כבד וחשד לברסלב: "אין בעיה, זה קיבוץ גלויות! כל היהודים מגיעים לארץ ישראל, אז יש הרבה מזוודות!"

עמליה (לא קולטת עם מי יש לה עסק): "כמה זמן חיכית למזוודה שלך?"

יהודי אמריקאי... (עם עיניים בורקות): הזמן לא משנה כשאנחנו מגיעים לאדמה הקדושה, העיקר שהגענו לישראל עם כל היהודים...!"

האמת, אני מצדיעה לו. אחרי טיסה של 12 שעות הוא נאלץ להתייבש עוד שעתיים בנמל התעופה על אדמת הארץ הקדושה – על זה נאמר, אין יאוש בעולם כלל.

בשעה 18:43, בדיוק שעתיים לאחר הגעתי לנמל, בשלב שכבר לא היה לי כוח להסתכל על אנשים, זיהיתי את אחותי מרחוק. פתחתי בהליכה מהירה לעברה, ואז גיליתי שגברת עמליה מערוץ 2 הקדימה אותי. גיסי מיהר לברוח ממנה (לא ממש הופתעתי), ואני עמדתי ליד צלם הטלוויזיה בזמן שאחותי התראיינה ("מה קרה בפנים? כמה זמן חיכית למזוודה?").

בעודי מהרהרת מה יקרה אם אזנק עליה פתאום מול המצלמה (סביר להניח שאם היה מדובר בפרידה ממושכת יותר מחודש וחצי הייתי מעיפה את עמליה לתוך המזרקה), היא סיימה לברבר ואני יכולתי לחבק אותה.

Home sweet home