במצב העניינים הנוכחי אנחנו מפסידים במלחמה הזו, ורק לא מסוגלים להכיר בזה. יש לכך שתי סיבות עיקריות שמצערות אותי עד עמקי נשמתי:

הראשונה היא שהחטופים עדיין לא בבית.
השנייה היא שכל יום אנחנו שומעים על עוד ועוד הרוגים ופצועים מכוחותינו.

המצב בשטח הוא בעיקרו סטטי, ואין פריצות דרך משמעותיות. השיטה שאנחנו נוקטים בה – כיבוש חוזר של אותם היעדים, בלי מטרה ברורה של התיישבות בשטח – היא כושלת. ואם אין כיבוש עם סיפוח מלא, אז למה בכלל להכניס לשם חיילים? הרי ברור שברגע שהחיילים יצאו, המחבלים יחזרו, ואז מה? ניכנס שוב ונאבד עוד חיילים? זה מתכון בטוח להפסד במלחמה.

אם אנחנו לא רוצים סיפוח, אין בעיה – אל ניכנס לשם מראש. יש פסיכופתים בצד השני? שימו על הגבול תותחים ומקלעים, וכל מי שמתקרב יקבל צרור. אם זה ילד, תירו מסביבו – הוא ידאג להתריע לשאר הילדים לא להתקרב.

רק אל תציבו בגבול חיילות ללא נשק. גם אל תכניסו חיילים לשטח ואז תוציאו אותם, רק כדי להכניס אותם שוב.

בקיצור, מהבחינה הזו אין ניצחון, רק מוות.

וכמובן, כולנו רוצים את החטופים בבית, אבל הם עדיין לא שם. למה? כי אין על חמאס לחץ אמיתי. לחץ צבאי לא משפיע עליו. להפך – כל פעולה צבאית כזו רק מייצרת עבורו תמונות ששוות זהב: ילדים עזתים מתים, משפחות מסכנות וילדים רעבים. התמונות האלה עוזרות לו להטות את דעת הקהל העולמית נגד ישראל, והוא מקבל את מה שהוא צריך דרך הסיוע ההומניטרי. כך הוא שומר על כוחו הפיזי ומגייס עוד כוח אדם.

אז מה האפשרות? אם נוותר על הכל, ניסוג מעזה באופן מלא, נעשה הפסקת אש ולא נגיב להפרות שלה, ייתכן שלפחות רוב החטופים יחזרו הביתה.

אבל צריך להכיר בכך שנשלם על כך מחיר כבד מאוד: התמונה של עם חזק בארצו שמושפל עד עפר על ידי אויב כל כך קטן ולא משמעותי תהיה נוראית. כבוד האומה שלנו יירמס בצורה שלא נראתה כמוה מעולם, וזו תוביל לגל חדש של אנטישמיות נוראית. כשעם ישראל משפיל את עצמו מבחירה, כל העולם יעשה מאמצים לחזק את ההשפלה ולתמוך בה, להוכיח לעם היהודי שהוא צודק בשיפוטו העצמי.

וכמובן, המחיר הנורא ביותר הוא חיי החיילים הגיבורים שלנו, שכביכול מתו לשווא.

ועדיין, למרות המחירים הנוראיים ולמרות שחמאס ישאיר אצלו איזה חטוף – כזה שלעולם לא נדע מה עלה בגורלו, כדי שההשפלה הזו תיחרט לנצח בזיכרון הקולקטיבי של האומה שלנו – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לקחת את העסקה בשתי ידיים. במצב של הנהגה (או חוסר הנהגה) שכזו גם צבאית וגם מדינית, אין לנו עוד ברירה.

כי האופציה האחרת היא המשך אובדן חיילים הרוגים, וחטופים שנשארים בשבי.

אגב, אם ההנהגה הייתה מחוברת יותר לרוח היהודית שלה, הייתה לנו עוד אפשרות, עם סיכוי לא רע להחזיר את רוב החטופים ולהימנע מאבדות נוספות בכוחותינו. האפשרות הזו היא מצור מלא על רצועת עזה. כמובן, זה יפגע ביחסינו עם חלק מהמדינות בעולם, אך מדובר במהלך שיכול להניב תוצאות משמעותיות. מצור כזה יכול לא רק להחזיר את החטופים, אלא גם ימנע אבדות נוספות בחיי אדם וילמד את העולם איך להתמודד עם רוע כזה. במקביל, נצא מנצחים, כי המלחמה תסתיים בתנאים שלנו. בשלב הראשון, העולם אולי יתנגד ויטיל סנקציות, אך כאשר יראה את התוצאות בשטח, ויבין שהשיטות שלנו הן היעילות ביותר להתמודד עם אתגרים כאלה, הוא יכבד אותנו ויבין את עוצמתנו.