היום התנפצה לי אשליית ילדות.

אני שייכת לדור של ילדים שחיכו כל שנה לפסטיגל המוסיקלי, העלילתי והכל כך לא ממוסחר.

אני שייכת לדור של ילדים שהתחננו לאבא שיקנה להם דיסקמן.

אני שייכת לדור של ילדים שעודד מנשה היה הגיבור ילדות שלהם.

אני שייכת לדור של ילדים שהלך עם הסלולרי הראשון שלו קשור ברצועה לצוואר (ומתגאה כל כך בסנייק שיש בו).

אני שייכת לדור של ילדים שלא ידע מה זה אייפון או ריאלטי או VIP.

אני שייכת לדור של ילדים שלא ידע איזה קסטה הוא מעדיף, זו של שלמה ארצי או זו של שרית חדד.

אז היום נופצה לי אשליית ילדות.

אני ילדת שנות ה-90, ואני שייכת לדור שמעולם לא העלה בדעתו שהזמרים הישראלים שהוא שמע כל הזמן בקסטה באוטו, אי פעם ייעלמו.

אריק הוא זכר לישראליות מהסוג הישן, שבה ההורים עדיין היו שולחים אותנו עם חמש שקל להביא חלב מהמכולת, שבה שיחקנו רק בחוץ עם הילדים של השכנים אחר הצהריים, שבה בכלל לא עניין אותנו מה יש לראות הערב בטלוויזיה ושבה מוסיקה כמו שעשה אריק, התנגנה כמו פסקול, בלי שנשים לב אליה, בלי שנניח עליה את דעתינו, רק בשביל לרומם את רוחינו, לעזור לנו לגדול יפים יותר, טובים יותר, ישראלים יותר.

אריק, בדרכו המוסיקלית, החודרת תועדתית, כמעט בלי להרגיש, עיצב אותי, ועוד ילדים מהדור שלי, ומהדור שלפניו, ומהדור שלפניו, וגם מהדור שלפניו.

היום מתה הישראליות הישנה, ואיתה גם המוזיקה. 

אריק איינשטיין, ישראלי טוב, 1939-2013, תודה.