המכבסה

חמש דקות לפני סוף חופש חנוכה תפסה אותי וואחד שפעת.

בהתחלה זה היה רק בקטנה, נזלת ואפצ'ים, חורף וזה.

ביום שני נסעתי לעבודה כרגיל, בטוחה שהקוועץ' שאני מרגישה סתם קשור לבלוז סוף חופש חנוכה, שהיה נהדר.

מסכנות הגננות שפגשתי, מקווה שלא הדבקתי אף אחת.

בערב כבר הרגשתי צמרמורות בכל הגוף והבנתי שזהו.

אמנם עוד ניסיתי לחשוב שלמחרת אני אתפקד אבל ברגע של השראה אמיתית ביטלתי את התור לטיפול שיניים של יהושוע, לא הגעתי לשיעור אחרי הצהריים שהייתי צריכה, ובמקומו קבעתי תור לרפלקסולוגית.שהיתה מקסימה ועזרה לקצת, אבל המחלה כנראה היתה צריכה יותר זמן.

היום, שאמור היה להיות יום אחרון לפי דעתי, היה יותר גרוע מכולם, כי נהיה לי כאב ראש סינוסיטי כזה מסביב לעין ימין, שכמעט גרם לי להתחיל לבכות בבוקר.

מזל שיש אדוויל בעולם. לא מייד, אבל עזר.

מתחת לשמיכה העבה שלי הכל כל כך נעים. והמזרון רך רך, וקל לשקוע בחצאי-תנומות שחציין הזיות וחציין מחשבות וחציין (או שלושת-רבען??) תמונות מהספר שאני קוראת - 'פיטר פן הספר המוער'. מעורר מחשבה, על פיטר פן בכלל, ועל איך זה לקרוא ספר מוער שמצד אחד נורא מעניין לשמוע עוד ומצד שני זורק כל הזמן מרצף הקריאה והסיפור.

נימ לא נימ, תיר לא תיר,

החלטתי לנסות לשהות בזה בלי רגשי אשמה. זה הצליח עד שכמה טלפונים מהעבודה קרעו מהשמיכה ומשלוות המסכנות שלי.

והילדים הגיעו עם ארוחת הצהריים והצורך לתפקד.

ועכשיו הגעתי לזה שאני לא ממש מסוגלת לעשות כלום, כולל לשכב עוד במיטה.

חוליו מול הטלויזיה,

יהושוע מול המחשב, שר שירי חנוכה למיניהם. חמוד שלי, הוא במשבר שצריך להיפרד מהם לטובת נושא חדש. (הוא יכול בעיקרון להישאר מול המחשב עד חצות, אם אף אחד לא יפנה אותו בכוח. מודה שעכשיו זה בייביסיטר נוח ברמה הפרקטית אך לא ברמת האשמה).

והנה הגיחה לה פטוניה מהחדר: "אמא, אני ממש לא מרגישה טוב".

נו, באמת.