נכון אומרים אל תדאג, יכול להיות יותר גרוע?
אז הכל באמת נהיה יותר גרוע...
ביום שני כבר חזרתי לעבודה אחרי השפעת, אבל התחיל כאב קטן לאורך השוק השמאלי.
נו טוב, לא שמתי מי יודע מה לב. המשכתי, כמובן.
יום שלישי - הכאב קצת קצת התחזק, לא משהו.
רביעי - בבוקר עוד הסתובבתי - באי נוחות אמנם - אבל בהחלט בעדוז - הלוך וחזור, אבל אחרי הצהריים נפלתי שדודה
ובלילה התעוררתי עם חום, כאב פועם וחם ברגל - וכתוספת בונוס - גם ספיחי השפעת. לילה לבן, נוראי והזוי.
אבל זה ממש חם! ויש פה נפיחות וזה קשה! היא ממש כאילו נזפה בי. נגיעה הכי קטנה מקפיצה מכאב.אחרי שחיכיתי כמעט שעה נדחפת בין התורים, שוברת את הגב על הספסל הלא נוח הזה בקופ"ח.
אנציביוציקה! פסקה הרופאה, במבטא רוסי כמובן.
ג'סטיס יתברך שמו. חולה בעצמו ומצונן, נתקע עם אשה צולעת, נוטה לדמוע מכל שטות, קצת מטושטשת מאנטיביוטיקה ומהחום.
איחסה.
הודעתי בעבודה שאני חולה.
את שעת הסיפור שנקבעה ליום שישי דחיתי בצער.
את הכביסה הפלתי על פטוניה שבעצמה נשארה חולה עם דלקת גרון - וירררוס, לא צריך אנטיוויוטיקה (הפעם במבטא ארגנטניאי).
שישי שבת כזה של גלות במיטה, כי רופאת הבית האורתופדית פקדה עלי לת לרגל לנוח כמה שאפשר.
האמת היא שגם לקום לפיפי צריך לחשוב פעמיים - כואףףף!!! (וגם אז ההליכה מלוות בקרעכצים וקללות חרישיות שהילדים לא ישמעו).
הילדים באו והלכו
ג'סטיס הגיבור השתעל ובישל
ואני במיטה במין ניתוק הזייתי כמעט.
קוראת, קוראת בלוגים ורכילות אינטרטנטית בסמארטפון, קוראת ספר, ישנה, הוזה, בוהה, קוראת.
בשבת כבר יכולתי קצת לשבת איתם בשולחן. ולפחות השפעת ירדה והטשטוש והחום נעלמו.
והיום אני טיפה יכולה להגיע קצת יותר רחוק בהליכה, או לשבת ולא לשכב יותר מחמש דקות.
נורא, השיתוק הזה.
הבית הנוסע והמבולגן, ההרגשה שהכל חולף לידי ומסביבי ואני יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות (נגמרו הסוצ'רים של הבית ספר! חייבים לכבס! ולהשקות את הגינה, ולבשל ולנקות ולסדר ו... (והבית נראה כמו בית של מי ששבועיים היתה חולה, לא לשכוח)
המון דברים קטנים שמסתבר שרק אני יודעת איפה (השיפודים למשל. או שצריך להביא לגן משהו שמתחיל בל'. או עוד. כבר שכחתי)
אבל הם הסתדרו בלעדיי.
נכון, יהושוע הגיע ביום שישי לגן עם גטקעס במקום עם מכנסיים. ועם אותו סווצ'ר שלבש שלושה ימים רצוף.
פטוניה הכינה עוגה נהדרת.
חוליו (ברור!) גילה איפה השיפודים בעצמו.
ג'סטיס... היה קשה לי בהתחלה כל כך להיות כזו נזקקת לידו. וגם לו היה קשה, וגם חולה. אבל הצליח לתפעל בית שלם ושלושה ילדים וארוחת שישי וחמין לשבת ולהסיע לקחת להחזיר ולדאוג לי ובסופו של דבר הרגשתי כמה הוא מפרגן ומפנק אותי.
היו לי עוד המון מחשבות ותובנות ודברים להגיד.
קודם כל שטפו טפו טפו!
יהיה בסדר ויעבור בסופו של דבר. אבל כמה לאט כוסאוממו!
המון דברים על הספרים שקראתי, על הילדים, על להיות אמא ורעיה. על להעז ולנוח באמת כמה שאני צריכה ולא רגע לפני.
אבל זהו, אני חייבת לשכב קצת.
אולי יותר מאוחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
