יוצאת לדרך חדשה

אני יוצאת כבר בשתיים וחצי מהבית, כדי להספיק להגיע אליה בזמן, לנסוע לקחת את הגדול מהגן. בימים שמיד אחרי לידת התינוק אני הייתי אוספת אותו מהגן ומביאה אותו אליה הביתה, אבל אחר כך היא העדיפה לעשות זאת בעצמה - כי בבקר חתני הביא אותו לגן ולא היה לה בכלל קשר עם הגננות.

חשוב לה להיות חלק מזה.

אני חונה, מפעילה את הפאנגו, ונכנסת עם מפתח משלי (למקרה שהיא מאכילה אותו או נחה...)

שניהם (אמא ותינוק) זורחים לקראתי.

אני ממשיכה איתו בפעילות שעסק בה לפני שהגעתי - האכלה או הגרעפס שאחרי ההאכלה או החיוכים והגרגורים שבין לבין. ה"שמנדוב" אני קוראת לו, כי הוא היחיד מכולם (שני ילדיי ונכדי הבכור) שעוסק רוב היום באכילה. רק בקבוק כמובן בשלב זה, אבל אם זה ימשיך ככה .....אינשאללה. הוא גם היחיד שיש לו קפלים בכל מקום אפשרי (רגליים, ידיים, סנטר...גומות מתוקות בגב כף היד). לא מכירה את זה אצלנו במשפחה. 

בתי נוסעת להביא את הגדול. זה לוקח כחצי שעה - יש לה סבלנות אליו. הוא מראה לה מה עשה בגן ועל מה שיחק, ובדרך מספר לה עם מי שיחק ומה היה - במגבלות יכולת הדיבור כמובן. אבל היא מבינה אותו. אני מבינה אותו. הוא מובן. יש לו דרך לגרום לנו להבין אותו, מאז ומתמיד - והוא גם עובד קשה בעצמו ומפתח בכל יום יכולות דיבור והבעה חדשות. אנחנו לא תמיד מספיקים להתענג על שיבושי הלשון המתוקים שלו והוא כבר משפר אותם או לגמרי מתקן אותם. "הפרופסור" קוראים לו בני המשפחה של חתני. גאון קטן ומתוק, עם עיניים סקרניות ענקיות, שפתיים חושניות (כמו של בתי, בעלי וחמותי) שרק בא לנשק כל היום....לפעמים אני מביטה בו ונזכרת שגם הוא עדיין תינוק. עוד לא בן שנתיים אפילו....

הם מגיעים ותמיד עם סיבוב המפתח גם דופקים טוק-טוק-טוק בדלת : "מי פה גר?" והוא רץ אלי "תבתא, תבתא" (דווקא "סבא" הוא אומר לגמרי נכון) ותמיד יש לו משהו לתת לי - עוגיה מהגן או שוקולד ("קולד") ואם אין לו כלום אז ברוב הוד והדר הוא מוסר לי את ה"שמיכי" שלו המכונה "סו". כך הוא התחיל לקרוא לה, לפני שנה כאשר התחיל את הגן - וכך כולנו התרגלנו לקרוא לה. "סו". בתי החכמה, משראתה הוא לא לוקח מוצץ, והוא יהיה חייב משהו שירגיע אותו במיוחד כאשר אינו בבית, קנתה כמה וכמה "שמיכי"ות כאלה, כדי שתמיד תוכל לכבס ולספק לו נקיות. ישנם שני דגמים של "סו": "סו כלבים" עם ציורים של כלבלבים (בהתחלה הוא קרא לה "סו האו" וזה נשמע קצת יפני או סיני....) ו"סו פסים". לפני כמה חודשים, לאחר שראתה שהוא מסתובב עם זה בגן ועלול למעוד וליפול בגלל זה, היא בקשה מסבתא של חמי לגזור אחת מהן ל-4 קטנות , ועכשיו יש לו גם "סו פסים קטן"בוסף ל"סו פסים" ו"סו כלבים". הוא זקוק לזה רק כאשר הוא עצוב או עייף או נעלב....וזה מדהים כמה זה מרגיע אותו.

הוא כל כך מודע לכוח ההרגעה של ה"שמיכי" הזה, שכאשר קוראים לו את הסיפור "האריה שאהב תות", כאשר האריה בוכה הוא מפסיק את הסיפור, רץ להביא את ה"סו" התורן ו"נותן" לאריה שבספר כדי להרגיע אותו.

לפעמים אני נשארת עם התינוק בבית, ובתי יוצאת איתו לטיול, למכולת, לגן השעשועים, לפעמים אנחנו יוצאות יחד - ולפעמים אני יוצאת איתו לבד.

בפעם האחרונה עשינו זאת לאחר שירד גשם. הוא הלך איתי יפה יד ביד לכיוון גן השעשועים, מפטפט כל הדרך על דברים שאנחנו רואים. ציפורים, חתולים, אופנועים, וצבעים שונים של מכוניות. הוא יודע של"תבתא אוטו אדום". וכשהוא רואה עוד אוטו אדום הוא אומר "אוטו אדום לא תבתא".

הוא מאד מאד אוהב להתנדנד בנדנדה, ואנחנו עושים זאת על רקע כל שירי הילדות הקלאסיים (הפייבוריטים הם במדינת הגמדים ובאה באה התזמורת)

במדינת הגמדים (לא מצאתי את באה באה התזמורת) עם תוספות של "היי" או "weee" בכל פעם שהוא מגיע אלי לדחיפה. 

לפעמים הוא מתבייש פתאם ממישהו. זה יכול להיות ילד גדול יותר שעובר לידנו, או אישה שנכנסת יחד איתנו לבניין או למעלית, או אפילו כלב - למרות שהוא מאד אוהב כלבים בדרך כלל, קרה פעם שליטפתי כלב והוא נעמד לו כולו מבוייש, הוריד את עיניו לארץ ועל שפתיו המתוקות עלה הד של חיוך מבוייש....מה שמצחיק באותה הפעם היה שגם הכלב התבייש - ממש חיקה אותו. 

במקרים כאלה הוא מבקש על הידיים, ואין לי שום בעייה לעשות זאת, רק שהוא גם רוצה לראות לאן הולכים ומה קורה לפנינו, ואז הוא עושה חצי סיבוב כדי לפנות לכיוון ההליכה, במקום לחבק אותי סטייל קופיף - וואי וואי מה שזה עושה לי לגב...!!!

אם נשארנו בבית, הוא אוהב מאד לקרוא סיפורים, מתיישב בחיקי (על הרצפה) או לידי (על הספה), מקשיב ברוב קשב ומשתתף בסיפור. הוא רוצה לשמוע כל סיפור מספר פעמים ברצף, כמובן, וגם אם זה ספר חדש, תוך פעמיים-שלש הוא כבר משתתף ומכיר את המלים. פרופסור, כבר אמרתי?

לפעמים נכנסים יחד (כן, גם אני!) לאוהל הכדורים, או משחקים בכדור (תופס לא רע וזורק מעולה!) וגם כדורגל....

אין ספק שזה כמו ללכת לחדר כושר מבחינתי.....

באיזה שהוא שלב הוא מתעייף, בין אם אנחנו משחקים בבית או בחוץ, ואז חוזרים הביתה ולפני שנערכים לארוחת הערב, מאד מאד מרגיע אותו לראות טלוויזיה - בעיקר סרטים של פו הדב. הוא משוגע על פו הדב, ובמיוחד על טיגר וגם רו. הוא מכיר כבר את הסרטים בעל פה, יודע מתי יהיה שיר ומתי מישהו יגיד משהו, ומשתתף כמו בני עשר'ה בסרטי פולחן....זו חוויה מיוחדת במינה.

ארוחת ערב זה בעיקר חביתה, גבינה לבנה, מלפפון ולחם. הוא היה מעדיף מילקי.....(כן, היתה איזו גננת בשנה שעברה שהכירה לו את האסון הזה), אבל יודע שבכל מקרה גם אם יש מילקי, הוא מקבל רק אחרי ארוחת הערב.

הוא לא אכלן גדול, כבר אמרתי?

הוא יושב על השיש (כן, התפלצתי כשראיתי את זה אבל בתי סומכת עליו, וכמובן היא או אני משגיחות מקרוב ובשבע עיניים) ומחלק הוראות. עכשיו מחבת, עכשיו שמן (זית כמובן), עכשיו ביצה, מלח לא לשכוח....הוא מורה לנו כיצד להכין את החביתה....

בדרך כלל אני עוזבת בשלב הזה, בתנאי כמובן שהתינוק כבר נרדם ובתי יכולה להקדיש לגדול את מלוא תשומת הלב.....

אחר צהריים טיפוסי אצל הנכדים.....