יוצאת לדרך חדשה

במקור השנה היתה מתחילה באביב. עם הלבלוב והפריחה וההתחדשות על פני כדור הארץ.

הציפורים בגינה שלי מצייצות.....טוב למען הסדר הטוב חייבת לומר שהן עושות זאת תמיד, במשך כל עונות השנה.

יצאתי לשבועיים חופשה מהלימודים, ונראה לי שזה יחסר לי.

בינתיים אני מתרגלת כל הזמן, שיחות clearway עם חברי מהקורס, ושיחות היכרות עם בני המשפחה וחברים.

השבוע טרם קבעתי שיחת היכרות עם מישהו....

בנוסף למשימות השבועיות הרגילות שניתנו לנו עד כה : לנהל שיחות clearway, שיחות היכרות, והקראת "ספר החיים והמתים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה עם חבר טלפוני, עכשיו קיבלנו כולנו גם באדי. Buddy, חבר. 

והמטלה היא לדבר בטלפון פעמיים ביום עם הבאדי שלנו.

בבוקר עלינו לשאול אותו/ה מה שלומו/ה, כיצד הוא/היא יוצא אל היום החדש: עם אילו הוויות (למשל: חריצות, חמלה, יושר, אותנטיות....)

וגם לבקש שיספר/תספר לנו על דבר אחד שהוא/היא מתכונן/ת לעשות היום.

ואז לספר לו/לה את אותם הדברים לגבינו.

ואז בערב, צריך להתקשר שוב ולספר מה היה בפועל. איך מימשנו את ההוויות שבחרנו, האם בצענו את הדבר שתכננו.

את הבאדי בחרה המורה שלנו, בקפידה רבה.

מטרתה היתה לבחור לנו באדי שיהווה לנו שיעור בחיים.

שיעור לחיים.....אלה מילים יפות, נראה לי, לומר שהיא בחרה מישהו שיקפיץ לנו את כל הפיוזים.

כך היא חילקה את רוב הקורס לזוגות, אבל אני בשלישייה. 

כן, כן, את הבאדי שהיא בחרה לי, היא זיווגה עם עוד מישהו בנוסף.  כנראה הוא מקרה קשה במיוחד... 

ישבתי עם הבאדי שלי בהפסקה וקבעתי איתו מי מתקשר למי ובאילו שעות. קבענו שאני אתקשר בבקרים בשמונה וחצי (וכבר כשהוא אמר לי : "כן, בסביבות 8:30" הבנתי איך זה עומד להתנהל...), ושהוא יתקשר אלי בערבים בתשע וחצי. 

בימי ששי קבענו שאני אתקשר אליו ב-10:30. בימי ששי יש רק שיחה אחת. אין שיחות בשבת או בחגים. 

לאחר מכן הוא תיאם עם הבאדי הנוסף שלו.

יום למחרת כמו שעון (וכמו שהמורה ידעה שיקרה) התקשרתי לבאדי שלי בדיוק בשעה 8:30 בבוקר.  הוא היה בשיחה ממתינה.

אחרי חמש דקות ניסיתי שוב והוא עדיין היה בממתינה.

כמה דקות אחרי כן הוא חזר אלי, ניהלנו את השיחה כמו שצריך (אמורה לארוך 5 דקות) וקבענו שנדבר בערב.

בערב הוא לא התקשר. 

בדקתי מה זה עושה לי, מה עולה לי בגוף כאשר אני מצפה שהוא יתקשר וזה כמובן לא קורה. 

עלה משהו לא ברור בגרון. פעם אולי זה היה מתפתח לכעס, לאכזבה. לאחרונה אני פחות מגיבה לדברים האלה, כנראה הצלחתי כבר לפרק חלק מהמנגנונים שמקפיצים אותי. נשמתי. פעם, זה היה מתמזג לי עם האמונה שאין לי על מי לסמוך. שנים הסתובבתי עם התחושה שאין לי על מי לסמוך. עד שהבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי. לא משנה מה קורה, יש לי על מי לסמוך: על עצמי. 

הרי זה משהו קטן מאד: מישהו היה אמור להתקשר אלי והוא לא התקשר. קרה הפער בין מה שציפיתי לו לבין מה שקרה במציאות.

על הפער הזה אני עובדת באימון, בלימודים, בחיים. 

התלבטתי אם להתקשר אליו והחלטתי שלא. אני יודעת שהמורה אמרה שאנחנו אחראיים על הבאדי שלנו, ושאם הוא לא ממלא את המשימות שלו אז היא תבוא בטענות אלינו.....אבל החלטתי לדחות את זה בינתיים. לא התקשרתי.

למחרת בבוקר כמו שעון התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אחרי חמש דקות התקשרתי שוב. הוא שוב לא ענה.

שוב נשמתי. 

טוב, ככה זה לא ילך....חשבתי לעצמי. 

כתבתי לו whatapp: "בוקר טוב. גם הברזת לי אתמול בערב וגם עכשיו אתה לא עונה?"

הוא לא ענה. אחרי שעה ורבע הוא ענה ב-whatsapp: "בוקר. אני מתנצל. הילדים כולם בבית. אני אתקשר הערב בתשע וחצי".

אוקיי, עניתי. מה זה קשור, חשבתי. יש עבודה, יש ילדים, יש חיים. המורה ידעה את כל זה כאשר קבעה את המשימה הזו. 

אנחנו ידענו את כל זה. מדובר בשיחת טלפון של חמש דקות. באמת כל כך קשה לקיים אותה? 

נשמתי. נשמתי עמוק. 

בערב כמובן הוא לא התקשר.

היום יום ששי ואני אתקשר אליו כמתוכנן בעשר וחצי. האם יענה? מה אחוש אם לא? מה אחוש תוך כדי השיחה? נראה.

אין לי ספק שהתהליך הזה יעשה לי בגוף כל מיני דברים - וזו כנראה הזדמנות מצוינת להתייחס אליהם ולפרק אותם....

חג חרות שמח :)