יוצאת לדרך חדשה

הגעתי לאימון היום עם ההתלהבות של פריצת הדרך שהתרחשה בי מאז האימון הקודם.

דיווחתי על השחרור שחשתי, על השינוי שחל בי - איך שפתאום זה פשוט : להביע או לבצע את הרצון שלי בלי כעס ובלי לדאוג שאולי זה יבוא על חשבון מישהו אחר. תיארתי לו כמה דוגמאות - גם מול T וגם מול הנכדים ובכלל...כמה שזה רוחבי העניין הזה וכמה שזה משהו מאד מאד בסיסי בחיים שלי.

וחשבתי על זה שבטח יש עוד מתחת לפני השטח, אבל לשכבה הבאה כבר נגיע כשיגיע הזמן...תוך כדי שאמשיך להתבונן בי ואמשיך להתפתח. וזה יעלה. 

וסיפרתי גם על האימון המוצלח שעשיתי ביום ראשון, ובכלל - דיווחתי על תחושה טובה. ואמרתי שאין לי מושג על מה אני רוצה להתאמן. 

והוא אמר שזה נהדר שבאתי עם פריצת דרך ועם שמחה גדולה ושאפשר לעבוד גם מתוך זה. 

אגב זה לא משהו שלמדנו באימושיין, זה פיתוח ייחודי של המאמן המדהים שלי. לעבוד ולהעמיק את פריצת הדרך.

אוקיי, אמרתי, איך עושים את זה? והוא ביקש ממני לשים לב לתחושות הגוף ולנשימה.

שמתי לב שכל בית החזה שלי מלא בפרפרים כאלה של שמחה והתרגשות, וזה אפילו מגיע עד ללסתות. 

שמתי לב גם שהנשימה שלי מגיעה עד לפרפרים ונתקעת, לא מסוגלת להגיע עד הסוף. 

וישבתי בתוך התחושה הנעימה הזאת, והוא ביקש ממני לראות איזה זיכרון עולה. 

והאמת שקפצו לי בבת אחת המון זיכרונות - כמה קל היה להעלות זיכרונות נעימים שקשורים לתחושת השמחה וההתרגשות הזאת - אבל זאת שבלטה לי פתאום היתה הפעם הראשונה ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי. 

והמאמן ביקש שאתאר את הזיכרון. 

הייתי בת שש עשרה וחצי, היינו יחד רק מספר שבועות, פחות מחודש אולי טיפה יותר מחודש...

היינו אחרי דייט (לא קראנו לזה דייט אז - סתם "יצאנו") והוא (ג'נטלמן אמיתי) ליווה אותי לדלת בבית הורי. ואז הוא אמר לי. 

והמאמן מתעקש על פרטים. איפה עמדתם בדיוק? מה הוא אמר? מה את אמרת לו? 

עמדנו בכניסה (הדלת הייתה פתוחה או סגורה?) - הדלת הייתה סגורה. היינו בפנים. 

(הוא נישק אותך?) לא היינו עדיין בשלב של נשיקות, לדעתי. אולי ברפרוף כזה, על השפתיים...

(ואיך הוא אמר?) הוא אמר באנגלית. I LOVE YOU. 

(ומה הרגשת?) בדיוק את התחושה הזאת של הפרפרים האלה שממלאים את כל חלל החזה ועולים עד הלסת. 

(ומה אמרת? מה עשית?) כלום, האמת. לא יכולתי לומר כלום. או לעשות כלום. נאלמתי דום. הייתי מאושרת אבל גם הייתי מופתעת.

(ומה קרה אחר כך?) לא ממש זוכרת, הוא הלך. הכל די מטושטש לי. לא חושבת שנאמר משהו לפני שהוא הלך. כן זוכרת שבדיעבד הוא סיפר לי שהוא היה מאד לחוץ כי הוא בחיים לא אמר לאף אחת שהוא אוהב אותה, ואני לא עניתי, והוא לא ידע אם זה הדדי...

(וזה היה הדדי? ) כן - אהבתי אותו. אבל לא אמרתי כלום. אני די בטוחה שעליתי לחדר וכתבתי ביומן. אני יכולה לחפש את זה...תמיד כתבתי ועיבדתי את הרגשות שלי דרך היומן. 

(ומה עוד הרגשת?) הייתי שמחה והייתי מופתעת, כי הייתה לי שנה די חרא. נפרדתי מהחבר הקודם שלי בקיץ הקודם (כמעט שנה קודם) ובמהלך כל השנה ההיא אף בן לא הסתכל עלי כעל אובייקט רומנטי, כולם היו ידידים שלי. הייתי כבר בטוחה שלעולם לא יסתכל עלי בחור בצורה כזאת. ופתאום T. 

והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי אז מה היית אומרת או עושה שלא עשית ולא אמרת? 

מה באמת?

הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו גם. הייתי מחבקת אותו. נראה לי שאז עוד לא התנשקנו (מעולם לא התנשקתי עד אז) אבל הייתי מחבקת אותו ומראה לו שאני אוהבת אותו. 

(ומה עוד היית עושה או אומרת?)

אני נושמת לתוך התחושה והיא קצת מתפוגגת לי...ופתאום אני חושבת שאם הייתי חיה בבית אחר עם הורים אחרים ויחסים אחרים עם ההורים, הייתי רוצה לרוץ למעלה להעיר את אמא ולספר לה בהתרגשות ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי. 

ואז מציף אותי עצב - עולות דמעות - ואני מבינה שלא היו לי יחסים כאלה עם אמא, למרות שמאד רציתי, למרות שפעם כשהייתי קטנה כן הייתי רצה לספר לה הכל, אבל ממש הכל בפרטי פרטים. ובמהלך השנים בכל פעם הייתי חוטפת - תגובה או מבט או טון דיבור שפגעו והכאיבו לי, מעולם לא ידעתי למה לצפות. או שאחר כך היא הייתה מצטטת אותי בהקשרים הכי לא קשורים - מזכירה לי את מה שאמרתי כל החיים...פוגעת.....ולמדתי לשתוק. לסנן. לחשוב אלף פעם לפני שאני אומרת משהו וגם אז - מנסחת היטב לפני שזה יוצא. 

והמאמן מבקש ממני לשהות בתוך הדמעות ובתוך העצב... ואז הוא שואל מה עוד הייתי עושה או אומרת ל-T שם ליד הדלת כשהוא אמר I LOVE YOU לו הכל היה אפשרי.....ואמפי בת ה-16 שבתוכי לא יכלה לחשוב על שום דבר.....

והמאמן מציע לי בעדינות, האם אני יכולה לומר לו כמה זה מרגש אותי שהוא אמר את זה, כמה זה משמח אותי? האם אני יכולה לתקף לו את מה שהוא אמר, לחשוף בפניו מה קורה לי בפנים? מופלא, לא הייתי חושבת על זה אז וכנראה גם היום זה לא עלה בדעתי.

בטח - זו בדיוק התקשורת שחסרה לי, זה בדיוק מה שהתחלתי לשחרר בשבוע שעבר בעקבות האימון הקודם...גם בטוב - לומר מה אני מרגישה. לחשוף. לסמוך על השני שאני יכולה לומר לי את אשר על לבי בלי לחשוש. כן - זה קשור בחשיפה. גם חשיפה של הרצון שלי, בלי לחשוש שהוא יהיה "על חשבון" הרצון של מישהו אחר. לסמוך על האחר שגם אם זה כן "על חשבונו" כביכול, הוא גדול ויכול להתמודד עם זה, וזו לא האחריות שלי להחליט בשבילו ולהתאים את הרצון שלי תמיד לרצון שלו. וגם - במקרה טוב - לחשוף את הרגשות שלי בלי לחשוש מהתגובה. שוב - לסמוך. קטע קשה אצלי...לסמוך.

והמאמן שואלי אותי אם אני רואה את הקשר - בין מה שהשתחרר, בין פריצת הדרך שהייתה לי השבוע, לבין הזיכרון הזה. וכן - כמובן - זה שחרור נוסף. זו היכולת לבטא את הרצון שלי והרגש שלי בפשטות ובלי חשש לא רק כשקשה אלא גם כשטוב.

תחושת השמחה והפרפרים האלה - מצד אחד ממלאים את הלב אבל מצד שני נועלים את הלסת - אני נאלמת ולא זוכרת לתת תוקף מילולי למה שאני מרגישה. אז היום אני כן מדברת, וכן מתקפת, וכן מביעה את הרגשות שלי - אבל כנראה במצבים בהם נכנס לפעולה המנגנון האוטומטי, הילדה ההיא עדיין נועלת לסתות.

ואני יושבת בפליאה בחדרו של המאמן ומבינה שלמדתי עוד טכניקה - להעמיק ולהעצים את ה"הישג" של פירוק תחושה והמסת דפוס התנהגות אוטומטי...על ידי "פירוק" תחושה נעימה. וכל הזכויות שמורות כמובן לג' המאמן הנהדר שלי