יוצאת לדרך חדשה

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.

למה לכאורה?

כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.

אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה. 

T לא זורק שום דבר לפח. כלום. 

זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם). 

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

T לא סוגר שום דבר. 

זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר. 

פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה. 

T לא מחזיר שום דבר למקומו. 

הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש. 

הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.

הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור. 

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה. 

כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק. 

הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו. 

ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו. 

את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים. 

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום. 

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה? 

יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד. 

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה. 

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום. 

מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם. 

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...

הייתי מתפלצת מזה. 

מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא? 

זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה. 

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת. 

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש. 

היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו. 

שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

שיניתי גם את השפה שלי. 

אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......". 

מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם". 

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת? 

וגם כאן