יוצאת לדרך חדשה

עדיין לא החלמתי לגמרי והנה הגיע יום חמישי ואיתו - 'תורנות נכדים'. 

עכשיו גם נשמותק בחוג כדורגל, וחכמוד הולך לחוג (שמתקיים בבית ספרו) ישר מצהרון כיתה א', כך שאספתי את נשמותק מהגן, ורק כאשר הגיעה השעה ללכת לחוג הלכנו לבית הספר, שם חכמוד בדיוק סיים את החוג שלו. 

שניהם שמחו (כל אחד בתורו) לראות אותי. 

חכמוד שיחק איתי קצת בכדורגל בצד, בזמן שצפינו בנשמותק משתתף בחוג. 

באיזשהו שלב קרא המדריך לחכמוד, ולעוד כמה חברים שלו שנשארו אחרי החוג, לעזור לו עם החוג של נשמותק. 

חכמוד היה בעננים. הוא כל כך שמח לעזור, והיה כל כך גאה שהמדריך ביקש ממנו. והיה עוד יותר גאה לומר לכולם שנשמותק הוא אחיו.

כפי שקבענו מראש, חתני החליף אותי בכדורגל, נפרדו ונסעתי לבד הביתה, ואז בערב הגיעו כולם אלינו הביתה יחד עם בתי - עם תיק הבגדים להחלפה, משחקים, וכמובן שני זוגות אופניים והקסדות - לכבוד יום כיפור. 

בתי הרגישה מאד לא טוב - כאב לה הגרון, וחששנו שזה יקלקל להם קצת את הנסיעה לברצלונה - אבל נשמע שהם מאד נהנים ושהכל איתה בסדר. 

גם T התקרר - לא יודעת אם נדבק ממני באמת או שחטף צינון "באופן עצמאי" - אבל הוא עדיין לא לגמרי בסדר. 

הנכדים, לעומת זאת (טפו חמסה עיגולים) במצב מצוין. 

בילינו יחד מחמישי בלילה ועד היום בבוקר. 

בששי שיחקנו בבית, ראינו סרטים, סיפרנו סיפורים, ציירנו ציורים - ואז בערב עם כניסה החג יצאנו איתם לסיבוב גדול ביישוב - הם ו-T על אופניים, ואני ברגל משתרכת מאחור, נותנת דחיפה לנשמותק כאשר הוא מתקשה בעליות, מדביקה את הפער ביננו בכל פעם שהם נעצרו לחכות לי. 

עשינו סיבוב גדול ביישוב והקטנים האלה באמת הפתיעו אותנו בכושר שלהם, ברצון שלהם וביכולת שלהם לנסוע כל כך הרבה על האופניים. 

T וחכמוד עשו עוד סיבוב אופניים בשבת בבוקר, בעוד נשמותק ואני בנינו בלגו בבית. ואז אחרי הצהריים יצאנו כולנו לסיבוב מקוצר אחרון לפני שהחג ייצא. 

בין לבין הם גם רכבו אצלנו בחצר, ובסך הכל חילקו יפה את זמנם בין הבית לחוץ, בין משחקים פעילים לבין צפייה בסרטים או הקשבה לסיפורים. 

בצאת יום הכיפורים יצאתי איתם לביתם, לישון איתם שם כדי לקחת אותם הבוקר לגן ולבית הספר, בלי לדאוג לפקקים בדרכים. 

T לא רצה לישון אצלם, ובמצבו הבריאותי גם העדפתי שיישן בבית במיטה שלנו וינוח. 

הסתייגות קלה: הבנתי שעם הוירוס הזה לא באמת משנה אם אתה נח או פעיל - זה ייקח כמה זמן שזה ייקח! 

אנקדוטה קצרה: ביציאה מהבית הבנתי שכדאי שאמלא דלק. אמנם אני לא כמו בתי, שממלאה רק כשהנורה כבר נדלקת (נותרו לי 76 ק"מ, אמר הצג) אבל כאשר זה יורד מתחת ל-100 ק"מ אני בד"כ ממלאה. 

נכנסתי לתחנת הדלק של דלק בכניסה ליישוב, השבתתי את הרכב, פתחתי את מכסה מיכל הדלק והתכוננתי למלא, ואז רץ אלי עובד התחנה (זוהי תחנה בשירות עצמי, מעולם לא ראיתי שם עובד שיוצא מחנות הנוחות) וצעק לי שאסור במוצאי יום כיפור למלא דלק עד לשעה שמונה בערב. חוק מדינה. 

הסברתי לו שזה מגוחך - הצום הסתיים, זו מכונה אוטומטית, אני משלמת בכרטיס אשראי, מה זה משנה מה השעה - אבל הוא התעקש. ויתרתי ונסעתי מרחק שתי דקות לתחנת הדלק של סדש (גם היא בכניסה ליישוב) שם לא היה איש שיאמר לי אם לתדלק או לא. יתרה מכך, חנות הנוחות כבר היתה פתוחה, והנכדים כמובן ניצלו זאת כדי שאקנה להם ממתק..........מוזר. 

בכל מקרה נסענו אליהם הביתה והתכוננו לשינה. ואז שמתי לב שהדלת של חדר האמבטיה סגורה. ארגז החול של החתולה שלהם נמצא במרפסת הכביסה שצמודה לחדר האמבטיה. אסור שהדלת הזאת תהיה סגורה. אין לי מושג מתי היא נסגרה (נטרקה כנראה מהרוח) - אבל מה שבטוח שהיא כבר השאירה "חבילה" של צרכים - איפה? איפה אם לא על המיטה של בתי וחתני!!! ממש חוויתי דז'ה וו.......

כשדיברתי עם חתני הבוקר אמרתי לו שהיא השאירה את זה בצד שלו של המיטה, כנראה בכעס על כך שהוא לא סידר עדיין מעצור לדלת הזאת שלא תיטרק......

בכל אופן אני כבר מתורגלת בעניין הזה. ניקיתי את הצרכים ומייד זרקתי את המצעים כולם למכונת הכביסה. 

הצעתי את "מיטת החבר" בחדר של נשמותק וחכמוד וישנתי איתם בחדר הלילה. 

הבוקר קמנו בזמן ותיקתקתי איתם את ההתארגנות: ארוחת בוקר, צחצוח שיניים, שירותים כמובן, בגדים (שבתי הכינה מראש), ארוחות עשר לתיק (של נשמותק) ולילקוט (של חכמוד, שאת המערכת הכינה בתי מבעוד מועד), וכמובן האכלתי את החתולה....ויאללה....יצאנו. 

נדמה לי שעד היום חכמוד מעולם לא הגיע קודם לכן ברבע לשמונה לשער בית הספר.....ונשמותק בוודאי לא היה בגן לפני שמונה. והכל היה ברגוע, על מי מנוחות. 

בשמונה וחצי כבר הייתי בבית. טוב, הפקקים הרי היו בכיוון ההפוך..........

והיום תאסוף אותם הסבתא השנייה, ותהיה איתם עד שבתי וחתני יחזרו. 

וגם כאן