לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

4/2015

חסרת מנוחה


התברר שעקירת השן לא עברה לגמרי חלק, למרות ההתחלה המזהירה - וסבלתי מכאבים וחוסר נוחות יתרה בימים שאחריה, כולל כל יום העצמאות וסוף השבוע שאחריו.

אז נזכרתי בדרך הקשה שכאשר יש כאב או אפילו חוסר נוחות בשיניים / חניכיים - אני נהיית עצבנית.

חסרת סבלנות. 

אופס.

בקיצור, בתקופה הזו אני חסרת מנוחה. קשה לי להיות עם אנשים, קשה לי לקרוא, אין לי אפשרות לפעילות גופנית יתרה כי כל תנועה כמעט גוררת אחריה פעימות כאב באזור העקירה - זה ייקח שבועיים שלושה עד שהחלק הזה יירגע כנראה. 

בנוסף ובלי קשר (או אולי עם קשר ) התפרצה לי פריחה אלרגית בפנים שהתחילה בקטן ביום שני והתפתחה מאד במהלך יום שלישי ביום והלילה היה סיוט. ברביעי בבוקר ויתרתי על הלימודים באימושיין (דבר שעוד לא קרה) כדי ללכת לרופא ולקבל כדורי אנטי היסטמין שבאמת עצרו את העניין . זה עוד לא עבר לגמרי אבל ההקלה היתה כמעט מיידית. גם אני וגם הרופא לא סגורים על מה גרם לתגובה האלרגית - זה התחיל בשני בצהריים. היינו בביקורת אצל האורתופד המנתח של T (נראה שלמרות איטיות ההחלמה, הכל מתקדם לשביעות רצונו בכיוון הנכון) ואז התיישבנו לאכול צהריים במסעדה אסייתית ליד המרפאה. בגלל העקירה אני עדיין אוכלת דברים רכים והזמנתי פאד תאי. אני חושדת באחד המרכיבים במנה הזאת שהוא הגורם לאלרגיה. אני לא חושבת שהיה בה אספרגוס (בדרך כלל אני מגיבה לאספרגוס) אבל מי יודע. עוד חשוד אפשרי הוא נורופן. אני בדרך כלל לא לוקחת איבופרופן מסוג כלשהו (אדוויל, נורפן..) בגלל הרפלוקס שלי, כך שאינני יודעת אם אני רגישה לזה או לא. אבל מאז העקירה לקחתי כמה פעמים, וייתכן שהתגובה היא לזה. כך או אחרת אני מקווה שהאלרגיX יפתור את הבעייה. כלומר, שגם כשאפסיק לקחת זה לא יחזור. 

קיבלתי את הדוח ממעבדת השינה שמאשר שאני סובלת מתסמונת הפסקות נשימה בשינה בדרגת חומרה קלה ו...- כמה מפליא - הם ממליצים לרדת במשקל. נו טוב, זה יכולתי לומר לעצמי גם קודם עצבני

T במצב הרבה יותר טוב, הוא התחיל סוף סוף להפחית קצת ממשככי הכאבים ולישון רצוף כבר כמה לילות....ופחות להירדם במהלך היום. הוא קיבל הפנייה להידרו תרפיה בנוסף לפיסיותרפיה....ועוד אישור מחלה, כך שאולי סוף סוף הוא יתחיל לקבל אובדן כושר עבודה. בכל החודשים האלה בעצם הוא לא יכול לעבוד, ובגלל "תקופת ההמתנה" של הביטוח, לא ראה גרוש עד עכשיו. 

נמאס לי להתעסק עם בריאות וגוף ורפואה. ממש נמאס לי. ובמצבי הנוכחי אין לי סבלנות להתעסק עם דברים אחרים. רואה הרבה טלוויזיה. אגב גילינו את נפלאות ה-kodi. זה סיפור להתקין אבל יש סרטון הדרכה מצוין בעברית ב-you tube. אנחנו שוקלים ברצינות להתנתק לגמרי מ-yes ולראות דרכו את הכל, יש בו ממש הכל. 

אני מניחה שזו תקופה כזו וגם היא תעבור, וברגע שפיסית ארגיש שוב טוב אוכל לחזור להתרכז באימון ובלימודים ובחברות ובספרים ובכל הדברים שכיף לי לעשות. יש לי את המתאמנת האחת שהתחילה לפני שבועיים וזה ממש משמח אותי. אולי זו סנונית ראשונה.....

נכתב על ידי , 30/4/2015 17:21   בקטגוריות בריאות, שחרור קיטור  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-5/5/2015 17:48
 



עדכונים


מצבו של T ממשיך להשתפר בהדרגה, והנה כמה דברים שהוא כבר הצליח לעשות בעצמו למרות המגבלות בתנועה והכאבים בכתף/יד/זרוע.....


במקום בריכת הדגים שהניבה בעיקר אצות (בעיקר חוטיות, כאלה שסותמות את הצנרת) וירוקת מכוערת וכן היוותה חממה לביצי יתושים הוא בנה ערוגה חדשה עם מזרקה קטנטנה. 


את האדמה הביא לו בחור מהיישוב שיש לו טרקטור, אבל את כל השאר (כולל הקמת הטפטפות והתקנה המזרקה) הוא עשה בעצמו. 


מותר כבר לספר שזה בעצם מה שאני רציתי מלכתחילה: ערוגה קטנה (אפילו יותר קטנה מזו) בכניסה לבית, עם מזרקה קטנה שמשמיעה קול פכפוך נעים של מים. זה לקח 3 ניסיונות (שתי גרסאות של בריכת הדגים ולבסוף הערוגה הזאת) עד שקיבלתי את מה שהתכוונתי אליו. 


 


בנוסף T כבר ירד לסדנת הצורפות שלו במרתף וחזר לייצר תכשיטים להנאתו. להלן התוצרת הראשונה שלו מאז הניתוח: צדף כסף  ובתוכה פנינה...וכן, הג'ינג'ים הם שלי קריצה


 


אני גם הספקתי לעשות V על כמה וכמה ענייני בריאות - ביקור אצל א.א.ג (ועכשיו אני מבקשת כל הזמן להחליש את הרדיו והטלוויזיה, לדבר חלש...כי ניקו לי את האזניים), ביקורת אצל הגניקולוג (הכל בסדר ברוך השם, ואני חוזרת לקחת את ה-HRT אז בתקווה שתוך כמה שבועות גם גלי החום ושאר תופעות הלוואי המעצבנות של גיל המעבר תשכחנה), ביקורת שנתית אצל רופא העור (הוא הפנה אותי לכירורג פלסטי להסרת איזו נקודה כחולה מהרקה השמאלית שאמנם קיימת אצלי עשרות שנים ללא שינוי אבל בכל זאת עלולה להוות סכנה) והדובדבן על הקצפת: עקירה כירורגית של השן שבעטיה נגרם לי הזיהום שהגיע עד לחיך...


זה האחרון היה אתמול, ואני חייבת לומר בהפתעה (ובשמחה) שהיה פחות טראומטי ממה שציפיתי. 


תוך כדי הטיפול לא סבלתי (היה לא נוח אבל לא כואב), הכאב שבעקבות הטיפול (אחרי שהפרצוף החל להתעורר) היה עמום ונסבל, ועם כמה טיפות אופטלגין הלכתי לישון וקמתי כמו חדשה הבוקר. המשך יבוא.


בנוסף - הכי חשוב - יש לי מתאמנת חדשה. היא הופנתה אלי על ידי חברה פסיכותרפיסטית, שזה לא מובן מאליו בכלל (הפרגון, הפרגון). 


היתה לנו פגישה אחת, קבענו יום ושעה קבועים פעם בשבוע....והנה הסנונית הראשונה בחזרה שלי לאמן.


עוד מעט אני הולכת לאימון שלי, והיום ערב יום הזיכרון ....וכבר עצבות החלה ליפול עלי כבכל שנה בתקופה הזאת


כמה עוד נדע מלחמה? כמה עוד נישא חרב?


לא נראה באופק שמדינתנו הולכת לכיוון האחר, של הדיבור, של ההתקרבות, של השלום....וזה עוד יותר עצוב. 

נכתב על ידי , 21/4/2015 08:56   בקטגוריות בריאות, גינה, תחביבים  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-27/4/2015 09:08
 



אימונים # 15 - לתת תוקף לפחד


אני בקבוצת המנטורינג, ונ' נבחרה לאמן אותי. נ' מתוקה, צעירה בת 21. מסורה לסאטיה ולתהליך. אני גם מתמסרת, מאפשרת לה לתרגל עלי.

אני יושבת מול נ' וסביבנו המאמן ושאר בנות הקבוצה (אנחנו קבוצה של בנות). ואני מתחילה לדבר על הדאגה ל-T. שהוא לא יוצא מזה, שלא רואים את הסוף. שבכל פעם שיש איזושהי התקדמות במצבו, יש גם התדרדרות כלשהי. ושאני מוצאת את עצמי קצת מנותקת מעצמי במצב הזה. לא ממש מתמודדת עם זה. פתאום עולים בי פחדים – מה יהיה אם הניתוח לא הצליח, מה יהיה אם הכאבים שהובילו לניתוח יישארו לנצח בתור הכאבים שבעקבות הניתוח? ומה יהיה אם יקרה לו משהו? כבר יומיים ברציפות שהוא חווה מעין התעלפות: ירידה של לחץ דם או משהו. הוא מרגיש שהוא מתעלף, הוא מתכסה זיעה קרה. מה זה? מה גורם לזה? או שפתאם בערב עולה לו קצת החום. ואז יורד. מה זה? אני נלחצת. אני שמה לב שאני גם פוחדת על עצמי. מה יקרה אם יקרה לו משהו ואני אאבד אותו? מה יקרה אם אשאר לבד? חוסר הוודאות הזאת – האם הוא יחלים לגמרי? האם הוא יהיה בסדר? וגם האם אני אהיה בסדר?

נ' מקשיבה לי ונושמת. מביטה לי בעיניים. לא מפסיקה אותי. כמעט לא משקפת אותי. מתבוננת בי, לעיתים ראשה מוטה ימינה ולעיתים שמאלה. לרגע עולה בי תחושה שאני תחת מעקב. והתחושה חולפת. עולה בי מחשבה "תשקפי אותי, תשאלי משהו" אבל אני בוחרת לא לומר כלום. אז אני ממשיכה לעבוד. לבד. עולה בי בכי – ואני נושמת לתוכו.

היא לא שואלת מה קורה לי בגוף, אבל עולה לי זיכרון. אני בת 23 ובתי בת 3 חודשים ו-T  גוייס למלחמת לבנון הראשונה. אני לבד בבית עם תינוקת וכלבה. אני לא שומעת מ-T  במהלך כל המלחמה. אני מסרבת לצאת מהבית בתקווה לשמוע ממנו ובחשש לשמוע עליו. הרדיו דלוק 24 שעות ביממה כי מוסרים ד"שים ברדיו ואולי אשמע אותו. שנתי טרופה. אני ממשיכה בשיגרה של אמא לתינוקת בת 3 חודשים. הנקה כל כמה שעות. ירידה עם הכלבה. מסרבת ללכת לאמא שלי או לאמא שלו. רוצה בבית. לכאן הוא יחזור, אם יחזור. לכאן יגיעו להודיע, אם יגיעו.

נ' שואלת אותי מה אני רואה. אני רואה אותה אבל אני מבינה שהיא חושבת שאני רואה משהו מעבר אליה, שאני בוהה. אני מתארת לה את חדר השינה שלנו אז. בגיל 23. את הרדיו. את התינוקת. את הכלבה. נ' ממשיכה להקשיב, לשתוק, להביט לי בעיניים, לנשום.

וגם אני נושמת. ופתאום אני שומעת את קולה של אמא שלי אומרת שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. ועולה לי עוד זיכרון. קדום יותר. מלחמת ששת הימים. מה יש לי עם מלחמות היום? אנחנו בקרית יובל, ירושלים. אבא מגוייס, נלחם מול הירדנים. בדירה נשארנו אמא וסבתא, אני ואחי התינוק. בבניין אין מקלט, והמקלט הכי קרוב - רחוק. עוד לפני המלחמה מלאנו שקי חול ועשינו חומה בכניסה לבית. הדבקנו בדים על החלונות גם לצורך האפלה וגם למקרה שישברו. כשיש אזעקה כל השכנים יוצאים מהדירות ויושבים יחד בחדר המדרגות. אני שומעת את שריקות הפגזים הירדנים ואת הנפילות, מימין ומשמאל. בבניינים לידנו. אני פוחדת. אחוזת אימה. אמא חזקה, סופר וומן. היא מחזיקה את כל הבניין. היא אומרת: לא יקרה לנו כלום. ולא יקרה לאבא כלום. הכל יהיה בסדר. ואני יושבת מול נ' ושואלת בקול רם: איך היא יכולה לדעת שהכל יהיה בסדר? אין לה שום דרך לדעת זאת.

והזמן של האימון נגמר. אנחנו מחזירים את תשומת ליבנו לקבוצה, ממש שכחתי שהם שם. נ' אומרת שלא היה לה מושג איך לסיים את האימון. אני מספרת שלפעמים רציתי לבקש ממנה שהיא תשקף אותי. שהיא תשאל אותי על מה בעצם אנחנו מתאמנים – אבל היא לא שאלה, אז בחרתי לבד. התאמנתי על הדאגה. ועלה בי זיכרון לא ראשוני – על מלחמת לבנון – ומתוכו עלה לי זיכרון ילדות.

והמאמן שואל אותי, לו הייתי יכולה לפעול אז, כשהייתי ילדה, מה הייתי עושה? והדבר הראשון שעלה לי הוא לשאול את אמא : איך את יודעת שהכל יהיה בסדר? אין לך דרך לדעת. בפוקס היה בסדר באמת. והמאמן מסביר שבעצם אמא שלי, עם הרצון לגונן עלינו, וגם על עצמה, לא איפשרה לי לפחוד ולדאוג. לא נתנה תוקף לכך שאני פוחדת ודואגת. פוחדת על עצמי ודואגת לאבא. ובכך מנעה ממני את האפשרות לחוות את הפחד ואת הדאגה וללמוד לחיות אותם.

שבעצם גם ב-1982 פחדתי על עצמי ועל T. פחדתי על התינוקת שאולי אצטרך לגדל לבדי. דאגתי לשלומו, גם הגופני אבל גם הנפשי. ולא היה שם מי שיאמר לי: הכל יהיה בסדר.

וגם היום אין לי. ואין לי כנראה מספיק כלים לחיות עם הדאגה הזאת, ועם חוסר הוודאות הזה. אין לי מספיק ביטחון בעצמי לסמוך שלא משנה מה יהיה, אתמודד עם זה.

האימון נפסק באמצע אבל הגוף עבד, ומשהו השתחרר. למשך שארית המנטורינג הגוף שלי רעד. משהו עבד שם. למרות חוסר ניסיונה של נ'. בזכות ההקשבה שלה. בזכות הנכונות שלי להתמסר לתהליך. ושוב – זה לא שהפסקתי לפחד על T  ועל עצמי....זה לא שהפסקתי לדאוג. אבל משהו השתחרר....ובהמשך אולי אדע מה וכמה...

נכתב על ידי , 19/4/2015 09:19   בקטגוריות אימון, בריאות, ילדות, משפחה לא בוחרים  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-20/4/2015 14:28
 



לדף הבא
דפים:  

52,446
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)