מה אני אומר.. ישראבלוג.

בגיל 12 פתחתי את הבלוג הזה. בכיתה ז'.

אני בת 25 היום. לא כותבת כאן כבר שלוש שנים (אמנם לפעמים נכנסת להציץ ולקרוא את מי שהייתי פעם...) אבל כל השנים מאז ועד 2015 היו שנים מלאות בכתיבה כאן.

הבלוג הזה, שמונה אחד חמש חמש תשע (לא אשכח את המספר לעולם), ליווה אותי שנים על גבי שנים משמעותיות ויפות ומורכבות ומעצבות בחיי.

אני חושבת שאין לחיים שלי תיעוד כנה יותר מזה, משקף יותר ואמיתי יותר, מהבלוג הזה וכל מה שבו.

כל המילים ששפכתי פה על גבי פוסטים על גבי החודשים על גבי השנים... כל החברים שהכרתי כאן, כל הבלוגים שאהבתי לקרוא, כל ההזדמנויות לבטא את מי שאני ואת מה שבי בשנים חשובות לאורך החטיבה, התיכון, השנת שירות, הצבא, וגם קצת אחרי.

אני אמנם לא פה, אבל עצוב להפרד לתמיד. זה כמו לקחת משהו גדול ומשמעותי מהחיים של כל הבלוגרים שכתבו פה וכותבים פה,

לשים בתיבה ולנעול לתמיד.

עצוב לי שסוגרים את הפלטפורמה הנפלאה, הפשוטה, כמעט התמימה הזו, בעידן של הפייסבוק ושל כל הרשתות החברתיות וכל האינסטנט.

אבל אני שמחה שזכיתי לכתוב כאן, לגדול כאן במובן מסויים, אני שמחה שהעברתי את השנים היפות בנעוריי כאן ולא בפייסבוק, בלקרוא ולכתוב ולהגיב לכותבים אחרים לא על תמונות וסרטונים אלא על טקסים, על דברים עמוקים ומצחיקים וטיפשיים לפעמים, גם זה היה.

להיות חלק מהקהילה הנפלאה הזו (אפילו הייתי מהאלה שהיו להם "בלוג עזרה", וכל מיני כאלה. מצחיק)

והיה את המקום הזה תמיד לחזור אליו בכמיהה וערגה, ונוסטלגיות מסויימת,

אבל לא עוד.

אני אגבה את הבלוג כמובן, אבל ברור לי שזה לא יהיה אותו דבר.

דבר אחרון,

תודה.

תודה לבלוג היקר שלי, שגם אחרי שזנחתי אותו נשאר אהוב עליי מאוד.

תודה ישראבלוג, תודה על שנים מרגשות. תודה ליריב שהקים את האתר הזה (בלוג מספר 5 דאז),

תודה לכל הקוראים במהלך השנים, תודה לכל החברים שהיו לי מכאן,

תודה גדולה לכל הכותבים שהמשיכו לכתוב כאן בשנים האחרונות והחזיקו את האתר הזה בחיים ואיפשרו ללב שלו לפעום ולהתחדש גם היום.

שלא נפסיק לכתוב ולשתף לעולם

בהערכה ענקית ונצחית,

אלינה

בלוג מספר 81559