החיים בעיר הגדולה...הנה זה מתחיל

על ארוחות, חגים וחיות אחרות. או לחילופין, ערב ראש השנה עם המשפחה שלי.

מאז שאני רק יכולה לזכור, בראש השנה תמיד הייתי קמה עם חיוך גדול ואנרגיות עצומות לקראת הארוחה המשפחתית עם אוכל בכמות מספקת לגדוד, הפוזות של כל המשפחה לתמונות לחג, לשולחן שערוך בצורה מהממת וכמובן לבדיחות של האחים שחוזרות על עצמן מדי שנה.

בערך 5 דקות אחרי שהייתי יוצאת מהמיטה וניגשת למטבח להכין קפה, החיוך נמוג כלא היה והאנרגיות התפוגגו ברוח כאשר במקומן הגיע יצר הישרדות חזק שצורח לי בראש "תברחי!".

זה בדר"כ מתחיל בכמה שאמא עצבנית על דבר כזה או אחר, אבא שמסרב לשתף פעולה כי הוא חושב שאמא מתרגשת יותר מדי, אחיות (ותודה לאל יש לי מספיק) שמסוגלות לריב על הדבר הכי שטותי שקיים ואח שחושב שזה שהוא בכלל טורח להגיע לשולחן עם חולצה נקייה צריכה לזכות אותו בעיטור גבורה. אומנם אני לא טלית שכולה תכלת אבל לפחות אני דואגת להתרחק מהריקושטים שעפים בבית.

הקטע הכי מצחיק פה בכל העניין, ארוחת הערב בכלל לא אצלנו.

השנה זה התחיל במתכונת קצת שונה.

השנה קמתי, רחוקה מכל הרעש, החיוך נשאר והאנרגיות חגגו.

הבטחתי לאמא שאני אגיע לעיר מוקדם כדי לעזור בסידורים אחרונים אז המזוודה כבר הייתה ארוזה מליל אמש מלבד פריטים בודדים שדחסתי פנימה בבוקר.

שתיתי קפה, עישנתי סיגריה והכל היה יופי טופי.

הצלחתי להגיע עד למודיעין, לצאת עם אמא לסיבוב בקניון, לחזור הביתה, להוציא את הכלב ועוד לא חוויתי דקה אחת של עצבים.

ואז הטלפון צלצל.

תקלה מספר 1:

אחות מספר 3, שהתקשרה מוקדם מספיק כדי להגיד לי שבשניה שאני נכנסת הביתה אני צריכה לבדוק אם יש מספיק ירקות כדי שהיא תוכל להכין סלט (כי אין מספיק סלטים בשולחן חג עם 9 נקבות) התקשרה שוב כדי לצעוק עליי שלא עשיתי את זה. נעזוב לרגע את העובדה שהיא בכלל לא הייתה צריכה להכין סלט והבלבול בעיין היה בינה לבין אחות מספר 1, אני כמובן אשמה.

תקלה מספר 2:

אני פורקת את המזוודה, מביאה לאמא את הכביסה ושמה על המיטה את השמלה שכל כך חיכיתי לשים לכבוד החג. המבט הנועץ זעם של אמא הבהיר לי שמשהו כאן לא בסדר.

"כן אמא?"

"זה מה שאת לובשת?"

"כן אמא."

"אבל זה נורא חשוף!"

"ו....?"

"הם דתיים!"

אחות מספר 1 ובעלה החליטו לחזור בתשובה. לא שמפריע לי יותר מדי, זה לרוב די משעשע לראות את התגובות שלהם על דברים כאלה ואחרים. אבל אני כן מכבדת, לפחות בבית שלהם, את הבחירה שלהם. ועל כן, לא היה בתכנון שלי להגיע עם שמלת סטרפלס שקופה לחלוטין ללא הלבשה תחתונה.

השמלה אומנם נטולת שרוולים אבל המחשוף היה ניתן לסגירה עם סיכה קטנה. לקח לי שעה לשכנע את אמא שלי על העניין בעוד אבא יושב ונקרע מצחוק מכל המצב. (למען הפרוטוקול, אחות מספר 1 נורא התלהבה מהשמלה וניסתה לשכנע אותי להשאיל לה אותה.)

תקלה מספר 3:

בנס כלשהו הצלחנו באמת להגיע לארוחה, להגיד שלום, חג שמח, שנה טובה ולהתיישב בשולחן.

אני אומנם לא בחורה של דת אבל אני מאוד אוהבת מסורת. ואני תמיד בעד לחוות תרבויות שונות. אז כשהגיע רגע של נטילת הידיים לפני הברכות, אחות מספר 1, בעלה והילדים קמו כולם לכיור. זרמתי איתם. אתם יודעים, When in rome וכאלה.

חזרתי לשולחן ואחות מספר 3 החליטה שזה בדיוק הרגע המתאים לדבר איתי על זה שאני אתאיסטית ושזה זלזול מוחלט מה שקרה פה הרגע. כי כולנו יודעים שלשטוף ידיים זה חטא נוראי ושמגיע לי להישרף ב7 מדורי הגיהנום על זה.

אני הבלגתי אבל התגובה של אחות מספר 1 על כל העניין, שהיא בעצם יוצאת להגנתי ("לפחות היא מכבדת!") הציתה את מדורת המילניום בשולחן וזה נגמר איכשהו בזה שסכין מפלסטיק עפה ברחבי החדר.

תודה לאל שהערב נגמר עם חברים טובים, בירה בגינה ועייפות שהובילה ללילה נטול חלומות ולקיצו של עוד ראש השנה מוצלח בבית.

מחכה לפסח בקוצר רוח!!