החיים בעיר הגדולה...הנה זה מתחיל

הרגע הזה שאתה מבין שאופטימיות היא לא מילה גסה.

אני לא בנאדם קל. זה נובע מהרבה חרא שעברתי בחיים ועוד יותר מהעובדה שאת כל החרא הזה תמיד הקצנתי.

אני לא רואה את החצי כוס המלאה, לא מוכנה לקבל עזרה ומסרבת להודות בטעויות.

קשה להתמודד איתי ועל כן, אני רוצה לנצל את הבמה (אובר-דרמטית כבר ציינתי?) כדי להגיד תודה לכל האנשים שסובלים אותי.

סחתיין עליכם :]

אבל ברצינות.

עברתי הרבה בשביל ילדה בגילי.

בגלל זה אני חסרת סבלנות. כי אין לי כוח לשטויות של אנשים. לא עברתי את שלב המרד נעורים בתקופה הנכונה או בפרופורציות נורמטיביות. לא סיימתי את הצבא וחייתי כאילו כל חיי לפניי. 

זה בא לי בדיליי.

זה בא לי עכשיו.

כשהחלטתי שלמרות שאין לי סבלנות לאנשים, אני עדיין אנסה להיות נחמדה אליהם.

כשהבנתי שהעול של העולם שאני נושאת על כתפיי הוא העול שלי, ואין לי סיבה להאשים את כולם בזה.

כשלקחתי את הרגליים שלי והחלטתי שלא משנה מה יקרה, ויהי מה - אני פועלת בשביל עצמי. אבל לא בצורה ההרסנית שהייתי עושה כשהייתי צעירה (שקט).

וזה היה קשה בקטע הזוי. כי אני הגעתי למסקנה שזה מה שטוב בשבילי כבר לפני שנתיים בערך כשעברתי לאילת.

אבל הפעם אין דרך חזרה. הפעם אני נשארת ולא משנה כמה קשה לי או קשה להורים, אני צריכה להתחיל לחיות את החיים האמיתיים.

והו, כמה שהם טובים.

כשחברה באה לבקר ואתן מוצאות את עצמכן יושבות שעות על גבי שעות עם סוגים כאלה ושונים של משקאות קיץ, בוהות בים ושומעות מוסיקה, ומדברות על הכל, זה פשוט טוב.

כשהטלפון מצלצל ואת בטוחה שאת הולכת לחטוף את העצבים של החיים שלך כי מושכים אותך מהקצה של הציפורן ברגל עם החוזה לדירה כדי שיהיה לך מאיפה להתחיל את החיים החדשים והסופר מגניבים האלה ואומרים לך שבעצם החוזה ישלח אלייך כבר מחר ואין מה לדאוג יותר - זה פשוט מדהים.

כשהקורס שהתחלת כי חשבת שהוא מגניב והמשכת למרות שסבלת בכל רגע נתון מהמרצים אבל נהנית בטירוף מהחברה נגמר - זה פשוט אדיר.

אז אולי אני לא סוציומטית כמו שחשבתי.

ואולי אני לא כזאת פסימית (חה, באתי לכתוב פסיכית) כמו שחשבתי.

ואולי אני לא כ-ז-א-ת נכה ריגשית כמו שטרחו לציין בפני לא פעם ולא פעמיים.

אני לא אומרת קשת בענן ושמיים ורודים וכלבלבים ובולשיט של אקסטזי וכאלה.

אבל אני אומרת...

here goes nothing

and it shall be goooooooooooood

לחפש עבודה פעם היה הרבה יותר קל.

כשגרתי בכפר השממה מודיעין, לחפש עבודה הסתכם בערך בשעתיים של סיבוב בקניון ובשאלה "אתם צריכים עובדים?" בכל מקום שנראה כמו איזור סביר עם יציאה מהירה לפינת עישון. כמובן מתוך השעתיים האלה, שעה וחצי הייתי יושבת עם חברה לקפה ומתלבטת איפה כדי לי להעביר את הכמה חודשים הקרובים כי כמובן שכולם היו צריכים עובדים. הקניון רק נפתח. 

בתל אביב זה שונה. הקדשתי שעתיים (מלאות! נטולות קפה!) רק לציד עבודה ברחוב אחד. רחוב אחד מאוד ארוך ולשמחתי לא חם כמו שהוא היה בשאר הימים שהייתי שם. הסיבה העיקרית שאני מחפשת דווקא שם זה כי אני אמורה לחתום על חוזה לדירה באיזור. ואני אוהבת ללכת לעבודה ברגל. אני מגיעה בזמן ככה. 

אז בחלק מהמקומות זה היה התהליך הפשוט והסטנדרטי שאני מכירה. 

"אתם צריכים עובדים?"

"יש לך ניסיון?"

"כן"

"תרשמי פרטים ומישהו יחזור אלייך."

הסטטיסטיקה אומרת שבערך אחד מתוך עשר המקומות האלה באמת יחזור אליי וזה יהיה מהמקום הכי פחות מעניין.

בחלק מהמקומות התהליך היה פחות סטנדרטי.

"אתם צריכים עובדים?"

~תמלאי שאלון ארוך עד מוות בו את מסבירה לפרטי פרטים מה הניסיון שלך, הרצון שלך לעבוד פה, הסוג דם שלך, מידת חזיה, צבע לק אהוב, פילוסוף שהיית רוצה לשבת איתו לקפה וכמה קיבלת בפסיכומטרי~

מי ידע שצריך דוקטורט כדי לעבוד במלצרות.

מיותר לציין שברחתי מהמקומות האלה עם הזנב בין הרגליים.

אבל המשימה הושלמה ויש לי מחר ראיון עבודה שעם כל הצניעות (ואין הרבה) אין לי ספק שאני אשיג.

הייתי אומרת תאחלו לי בהצלחה אבל אין צורך. פשוט תשאירו טיפ למלצרית :]

וואו את זה לא עשיתי הרבה זמן.

וכמובן שברגע שאני אעשה את זה, אחי יחזור הביתה על גבול השיכור ויציק לי לשחק מונופול.

הוא גדול ממני בשנתיים. 

אניווי.

זה הבלוג השלישי שלי אני חושבת. אחרי תקופת ה-לכולם-יש-בלוג-גם-אני-רוצה ואחרי זה תקופת ה-לכולם-יש-בלוג-גם-אני-רוצה אבל-אני-לא-רוצה-שאף-אחד-יקרא-בו-אז בוא-נעשה-אותו-סופר-סודי.

בשניהם כולם קראו כמובן, אבל הכתיבה תמיד הייתה שלי.

כתיבה זה בריא.

אחרי שכמה שנים טובות לא עשיתי את זה, בעיקר כי לא הייתה לי מוזה (או בפחות פלצני, פשוט לא היה לי על מה) החלטתי שהגיע הזמן.

איפה להתחיל?

כנראה בעובדה שזה לא היה קורה אם הייתי מצליחה להירדם. 

ולמה אני לא מצליחה להירדם אתם שואלים?

כי לחץ היא מפלצת נוראית ומיותרת שאוכלת אותי בזמן האחרון.

לפני שבועיים הגעתי להחלטה שאני צריכה שינוי בחיים שלי.

התפטרתי מהעבודה, ארזתי תיק ובאתי לישון על הרצפה בסלון של אחי במטרה לחפש דירה ועבודה ואתם יודעים, חיים.

מאז, בערך מצאתי דירה, סירבתי לעבודה יותר פלצנית מעוזר אישי של ג'סטין ביבר ותפסתי שיזוף נחמד רק מלהסתובב ברחובות העיר הכ"כ חמה - תל אביב. יש כאלה שיגידו שזה התקדמות טובה אבל אני בנאדם של סיפוק מיידי.

פחות בריא.

אני כן מרגישה טוב עם המהלך הזה שעשיתי.

דף חדש, התחלה חדשה ויש לי רק לאן לעלות מכאן.

אבל זה לא משנה את העובדה שאני לחוצה כמו חזה של בחורה שלא יודעת לקנות חזיות ואני מתה להיכנס כבר לדירה משלי.

עד שאני לא אחתום על חוזה, אקום בבוקר (או בצהריים, לא קריטי) כדי ללכת להרוויח את לחמי, ולא אפגוש את האנשים החדשים שאומרים להפוך את השגרה היומיות שלי לפחות משעממים, אני משתגעת.

לכל דבר יש זמן, ורומא לא נבנתה ביום ועוד משפטים לקקניים כאלה ואחרים שאני שומעת מהוריי, חבריי ומכריי. אני יודעת את כל זה.

So fucking what?

אני עדיין רוצה.

אני רוצה להתחיל באופן רישמי וחד משמעי את החיים החדשים האלה. את הדף החדש הזה.

אני לא יכולה לחזור אחורה.

אני גם לא רוצה ולא מוכנה.

אוטוטו בת 23, רוצה לחיות כמו מבוגרת ולהתפנק כמו ילדה.

תאחלו לי בהצלחה :]