למה? למה אני מרגישה ככה? אני מאוהבת עד למעל לכל הראש, יש לי משפחה, חברים, אז למה?
אני חושבת שהבנתי.
כי אהבתי הגדולה לא מתייחס אליי בכלל. כי המשפחה הדפוקה שיש לי מגבילה אותי ואומר שאני מפונקת. כי החברים שלי היום לצידי ומחר בוגדניים.
נתחיל מההתחלה. קפטן אמריקה חמוד שלי, אני מצטערת שאני אומרת את זה ככה, אבל אתה פשוט חתיכת אידיוט. אתה גיי? אתה נמשך לפרחות? אתה פשוט לא מחפש חברה? או שזאת בכלל אני. אני יותר מדיי חננה בשבילך, אני לא מספיק טובה בשביל שתגיד לי במבטא הטיפשי והמצחיק שלך "אני אוהב אותך". אני מכוערת מדיי, אני מתאמצת מדיי, אני מגושמת מדיי, אני חשה מדיי, אני מוזרה מדיי. אולי תענה לי?!
דבר שני, המשפחה. החלק הזה אמור להיות הכי ארוך כי בגללו אני עכשיו עם הסמעות בעיניים.
נמאס לי שאתם לא מתחשבים, שיש לי הרגלים רעים ואתם רק צועקים עליי, שאתם מאיימים לשלוח אותי לפסיכולוג. ואולי אני באמת צריכה פסיכולוג, כי זה כבר יותר מדיי בשבילי. אני לא יכולה ככה. החיים החברתיים שלי ברצפה ואמא נכנסת לחדר, לוקחת בגדים מלוכלכים ושואלת ברוב חוצפתה מה קרה. תפסיקו! מה הבעיה לקנות לי פעם ב... דברים, להחשב, לעשות פעם אחת מה שאני רוצה, להקשיב לי, לבעיות שלי, לעזור לי, לטפל בי נורמלי. אבל לא. אתם מתקמצנים על פסיכולוג אתם הורסים לי את החיים! ונמאס לי כבר ממכם! אני מאחלת שתמותו כבר הורים מטומטמים.
וכשאני באה לאח הקטן שלי שבן שנתיים כדי שיביא לי חיבוק והוא בועט בי ודוחף אותי, אמא היקרה מוצאת דרכים הזויות שזה בגללי. ואחותי, אחותי השרמוטה המטומטמת זונה חסרת חיים וחסרת דיעה, תמיד מקסלת חיבוק, תמיד מקבלת אהבה, תמיד מקבלת הכל. היא בחיים לא תבין מה זה סבל אמיתי, אף פעם בחיים. היא שפוטה של כולם, סמרטוט, ושרמוטה מגעילה דווקא כשלא צריך.
חברים? אף אחד לא חבר אמיתי. כולם יכולים לבגוד בי מתי שרק יירצו. אבל נמאס לי יותר מהכל מעצמי.
אני. אני ואני. אני מטומטמת לוזרית שפוטה חסרת כסף חסרת חיים חסרת חברים חסרת הכל. אין לי בגדים נורמליים ואין לי אייפוןכמו לשאר ואין לי איפור ואין לי פנים יפות ואין לי חברים טובים ואין לי חיים חברתיים ואין לי הורים טובים או מישהו שייתמוך בי. וכל אחד יכול לבוא בכל שנייה ולבגוד בי. ואני ילדה טובה מדיי, צייטנית מדיי, אף פעם לא חתכתי ורידים ואף פעם לא הייתי רצינית בלהפיק משהו מהדיכאון שלי.
אבל עכשיו זה השתנה. לא אכפת לי. אני הולכת להתאפר באיינליינר שחור, צלליות שחורות ועיפרון שחור. אני הולכת להזיז את הפוני שמוחזק במשך היום בסיכה אל המקום שראוי לו. אני הולכת למקום ההוא שהפימו סיפרה לי עליו במרכז, ואעשה סוף סוך את האליקס שאני כל כך רוצה. והם עושים שם בלי אישור הורים. ולא אכפת לי כמה אמא תתנגד ותגיד על המחלה שנמצאת בארה"ב עם המכשירי עגילים, אני אעשה אליקס.
ואני אשים לק בלי לשים על החוקים של הבצפר, ואני אבריז כמה שבא לי ומ תי שבא לי. וכשאני אגדל ואשכח מהשיגעון הזה, אני אצחק בפנים של כל מי שהרס לי את החיים. ואני אחפש קבוצות תמיכה באינטרנט, ואני אפסיק להגיד שאני לא חברה של הפימו.
ואני לעולם לא אגיד "הלוואי וכל זה יוכל להתגשם" אלא אהיה מעשית ואעשה את כל זה. לא מרוצים? בעיה שלכם, תתמודדו.
ביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: