HELLO THERE!
אני עדיין רוצה את הצמידים. מאוד מאוד מאוד.
יום 1 | יום 2 | יום 3 | יום 4.
-
מכירים את הרגע האדיר הזה של הארה מנטלית של איזה פוסט מקורי לעשות לבלוג, סתם רעיון מדהים שבא לכם פתאום לראש?
טוב, זה קרה לי שלוש פעמים. מה קרה בשלושתן? שכחתי את הרעיון! הולי קאפקייקס, הרגשתי כל כך קרובה להברקה ואיבדתי את זה.
אני שמחה שאת היום הזה לא שרפתי על יוטיוב. שיחקתי גם עם האחים הקטנים, יצאתי לטייל במערב ראשון עם המשפחה וכרגיל שטפתי את הכלים שלכלכתי.
כתבתי הגשה לתחרות כתיבה (הכתיבה הראשונה שלי בחופש הזה. וואו, זה עצוב. 
), פשפשתי בטאמבלר המוזנח שלי, והייתי ביוטיוב רק כדי לשמוע את shouldn't come back וnever been hurt (שבזמן האחרון לא יצא לי לשמוע הרבה, אגב.)
זה היה כביכול יום עמוס אבל הוא הרגיש לי קצת מבוזבז, כמו כל הימים בחופש הזה. לא שאני לא מעריכה את הרגעים הקטנים עם האחים הקטנים או המשפחה!
זה גם לא ש׳חברות׳ (או מה שהן לא יהיו בשבילי) חשובות יותר. אני פשוט רוצה לעשות משהו החופש, משהו שכל פעם שאני אסתכל אחורה ואגיד, ״וואו, אני לא מאמינה שעשיתי את זה.״ או ״זה היה הקיץ הכי טוב בחיים שלי, סוף סוף עשיתי משהו משמעותי.״
אני. רוצה. לחיות!
נמאס לי להיות במסגרת, זה מעייף ומשעמם.
אולי אני סתומה שנואמת לכולם ולא תהיה זו שתשבור את השגרה שלנו,
אבל אני קוראת לכל המשועממים שבינינו לקחת קרטון גדול, לרסס עליו בספריי בצבעי ניאון ״אומפה לומפה״ ולצאת לרחובות למרות שאנשים ייסתכלו עליכם כמו דבילים גמורים! מי איתי?
לא, עזבו. השעות בהחלט משפיעות.
אני הולכת לישון.
-
עריכה – האהא! נזכרתי בעוד משהו!
רציתי לספר שציירתי על היד את הלב של הלובאטיקס ❤
אולי זה קצת פתטי… אבל הוא בדיוק יצא בטעות מעל כמה, אממ… ׳שריטות׳ על היד.
-
מזל שכתבה בתגובות של הפוסט הקודם? נתערב על המעט כבוד עצמי שנשאר לי שהפוסט הזה שינה את דעתך לגביי ;)
אוקיי עכשיו לישון.
LATER LADS.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: