הגעתי לבלוג הזה דרך תגובה שלי לפוסט בבלוג שאני בכלל לא זוכרת שהגבתי בו.
עברו... כמה? 9 חודשים מאז הפעם האחרונה בה כתבתי כאן?

למען הסדר הטוב, אני רוצה לעדכן שוב.

הייתי בביטוח לאומי בבדיקה פסיכיאטרית, ביקשתי קצבת נכות.
היחס של הרופאה היה הדבר הכי משפיל שאי פעם הייתי צריכה לעבור.
אם חשבתי שאשפוז יהיה התחתית, אז לא. ביטוח לאומי זו התחתית.

אני עומדת לחגוג חמישה חודשים עם האדם הכי נפלא עלי אדמות (עוד שבוע בדיוק).
מערכת היחסים שלנו היא הדבר הכי כואב והכי טוב שהיה לי אי פעם.
אני לא חושבת שסבלתי ככה ושמחתי ככה אי פעם.
לאט לאט זה מתייצב, אבל, נכנסו לתקופה טובה.
רוב (אולי אפילו כמעט כל) החלקים הקשים כבר מאחורינו,
ועכשיו אני צריכה רק לנשום עמוק ולטפל בפצעים שקיבלתי.


אה, כן.
גם זה.
אמא שלי.
היא... היא...
אני לא יכולה אפילו להגיד את זה.
לא דיברנו על זה מאז אותו לילה.
אני לא יודעת אם אני רוצה או מסוגלת לדבר על זה בכלל.

עוד משהו?
אני לא חושבת.
אני שמנה מאי פעם והבולמוסים תוקפים אותי יום-יום,
אבל אני לא במצב נפשי יותר מדי גרוע.

אני חושבת שאני פשוט נאמב. קיבלתי יותר מדי אגרופים לבטן.
אם כבר, אז יותר מהכל עולה בי הרצון למות.
לא להתאבד, אלא פשוט למות. מסרטן או מתקרה נופלת...
אולי אני עצלנית מדיי גם לזה?

אה, כן. הפסיכולוג שלי אמר שיאריך את הפגישות שלנו עד ליוני או יולי.
היינו אמורים לסיים ברגע שיהיה לי 19, אבל הוא לא רצה וברור שאני עוד לא מוכנה,
אז הוא ממש משתדל למשוך את זה עד כמה שאפשר.
מי יודע, אולי אני צריכה להתחיל לשקול ברצינות להמשיך את הטיפול
עם פסיכולוג לאנשים בוגרים? אבל איך נפתחים בפני פסיכולוג חדש?
אני מטופלת אצל הנוכחי מאז שאני בת 16, איך לעזאזל אתחיל טיפול עם פסיכולוג חדש?
ועוד במחלקה של המבוגרים?
אין להם בלונים או בובות.
ומה אם לא יהיה לי חיבור אליו/ה?
מה אעשה?


מעניין אותי מה יהיה בעדכון הבא. בינתיים אשאיר את הבלוג ככה.