אני הרבה פעמים מוצא את עצמי יושב מהוהר, שוקע במחשבות.
אני מוצא את עצמי מעקם את החיוך מול המראה, מנסה לראות מה אני יכול לספר על עצמי מהשתקפותי שלי.
המחשבות שעולות, ההרהורים שעולים. רבות השעות שעיניי מטיילות באגפים שונים במוחי, מתבוננות על העוברים והשבים בחלומותי, על המצחקקים והבכיינים ברבות ממחשבותי.
קשה להתעלם מהשאלה הקבועה שעולה - "מה שווה כל זה?"
סימן שאלה.
סימן שאלה שמשתלשל מהגבוהות שבתקרות אל תהומות השכחה הגדולים, ששרועים בדממת אלחוט תחת השכל הגואה ממחשבות.
הדברים שבאים והולכים. הנשכחות שעולות מהמעמקים של אותם רגעים - ספק יפים ספק נוסטלגיים - והרגעים החשובים שנופלים כמו זלזל כקורבן לזכרון.
אני מנסה להבין מה הולך, מי נגד מי ולמה, איך הדברים מתנהלים.
אני מוצא את עצמי מדבר בקול שתוק, כשהנמען הוא...הריק שאופף את חלל הימצאותי.
אני תוהה.
תוהה לגבי עצמי.
תוהה לגבי הסובבים אותי.
אני יושב וחושב באיזו דרך יהיה אפשרי לפרוק את עול המחשבה מעלי. המחשבה לכשעצמה אינה רעה חלילה, אבל לעיתים - על הדבש ועל העוקץ - אני נסוג בי על עצם העלאת זיק הרגש מחלקו האחורי ומעלה האבק של ראשי, כי ישנם דברים - ואנשים - שלא שווה להקדיש להם משבצת מציאות בערוץ המסחרי של ראשי.
החיים כסימן שאלה. קשים הם הרגעים שהאדם עומד על אבן בודדה כשמסביבו - העולם כמלקחה.
החיים בהחלט הם סימן שאלה! סימן שאלה! סימן שאלה! סימן שאלה!
אולי העולם קר ומנוכר, אך האבן שעליה נשענים עקבי רגלי הם האור שבקצה המנהרה. האור שמפיג כל חשש מהעתיד הקרב ומהעבר הבועט. האור, שמקרב לבבות ומחדד רגשות. האור שמצליח - לאו דווקא לגרש את החושך - אלא לשלבו בתוכו כי אור וחושך נפגשים באמצע תווך הצבעים; ימין ושמאל נפגשים במרכז הגוף; סוף והתחלה נפגשים בערב השנה החדשה.
והשאלה שמתבקשת כעת, אחרי חשבון הנפגש כפי שהוא כתוב לעיל היא:
החיים - כסימן קריאה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט