אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לפרוק כל כעס שבגופי, כל עצב ששוכן בקרבי, שכל עצב ישחרר מתוכו את הלחץ הדחוס.
התסכול או הכעס, מי קדם למי?
האם הכעס השתרש אחרי התסכול הגדול,
או שהתסכול התרומם מן הכעס המר?
אנשים שלא היו אמורים להיפגע נפגעו ואלה שדווקא רציתי - לאו דווקא שיפגעו - אלא שידעו שהם לוקחים חלק ארי במצב שלי.
האנשים הכי חשובים לי והקרובים אלי מוצאים אותי בנקודת השפל של המצברוח.
הם פוגשים במישהו שכועס. במישהו שמעניש את עצמו בלי סיבה ברורה לעין על טיפשותם של אחרים.
ואכן...
אכן למדתי היום על בשרי שכעס הוא יצר רע. הוא התגלמות העצב הקיצוני, שם נורא לכל רגש בעל כותרת.
אבל הייתי עצוב. ומתוסכל. ומוצברח.
הכעס הוא תוצר לוואי ולא מה שהוביל אותי למצב הזה מלכתחילה.
אם כן, האם בכלל יש אשמים בסיפור?
האם האנשים שבאמת אחראים יודעים שהם חלק מן העלילה הזו?
התשובה לא חשובה. גם השאלה לא חיונית.
אלו משפטים אקראיים עם תהייה תהומית בסופן - אין הם צריכים מענה, כשם שאני איני מחפש נחמה בשאליתן.
יום עסל יום בסל.
אני לא מאמין בעשיית רע או בהסבת רע - לעולם לא.
לא ארצה שלמישהו יהיה רע.
למעשים יש השלכות - אבל בבסיסן (לפחות אצלי) הן לעולם ללא כוונת תחילה, אם חלילה פגעו באחריתן.
למעשים יש השלכות - אבל אני איני התליין.
"מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים" (AKA קארמה *-*) - המעשים של אנשים יחזרו אליהם כמו בומרנג, כמו דרכו של היקום להפגין נוכחות ולהראות יוזמה מבורכת.
ומשפט אחרון שיחתום את פוסט הפריקה הנהדר הזה -
אני לא התשובה ובטח לא הפתרון לתסבוכים של אנשים בעולם הזה ועל כן אני מאמין בלב שלם שמה שצריך לקרות ייקרה ומי שמחפש אותי בסיבוב, שלא יתפלא לגלות שאני יושב על הכורסה בבית, מתרווח אחרונית וצופה בסרט שבו הם חיים כי לבסוף - היקום ייסטור להם (או שפשוט שמישהו עם פיוז קצר יותר משלי יוריד להם כאפה מצלצלת ואיכותית).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט