בא לי לכתוב על משהו, אבל אין לי מושג עדיין על מה.
אני מרגיש שהכתיבה אצלי בפרט ואצל כלל האנשים ככללותם הינה מתנה. זוהי עוד דרך התבטאות שלנו, עוד אמצעי שאנחנו יכולים לעשות בו שימוש לטובתנו למען ניתוב היצירתיות שבנו אל העולם החיצוני, שם הוא מקבל אור אחר.
המילה הכתובה.
כשחושבים על זה, זו הצרה שלנו.
אתם מבינים, אנחנו יכולים לדבר, אבל הראש קולט את זה אחרת. המילה מחלחלת דרך כל רבדי המחשבה ומוצאת את מקומה הטבעי בצורה הסובייקטיבית ביותר שיכולה להיות; נוסטלגיה, אסוציאציה, מילת קוד. כל אלה נובעים ישירות מהמילה המדוברת.
אבל כשזה מגיע למילה הכתובה - אין מקום לפרשנות. אין מקום לטעויות.
נימת קול.
צליל ענוג של דיבור.
הייתי רוצה למצוא מישהו שאוכל לדבר איתו על הכל. פשוט ככה.
המילה הכתובה היא מכשול כי עם כל הכבוד לה ועם כל הכבוד לכל האנשים המוצלחים, הכתיבה נועדה לרגעי אושר עליאיים, שבהם רוצים לתעד את המחשבה למען רגעים מאוחרים יותר של צלילות דעת, ולא לדיבור יומיומי.
הדיבור היומיומי, לדעתי, בונה את האדם. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלדבר זה מצרך בסיסי.
כשמדברים, הכל מתגלה. מילה בודדת יכולה לקבל אלף משמעויות באמצעות הקשר, טון דיבור, השתלשלות אירועים ומה לא.
הייתי רוצה לדבר עם אנשים ספציפיים.
עם אנשים מאוד ספציפיים מהחיים שלי.
אנשים שאולי השתיקה הרועמת עזרה להם בעבר להתחמק מאי-נעימויות ופינתה מקום נכבד למילה הכתובה במקום מושבו הקודם של הדיבור.
האמת? המילה הכתובה תלושה מהסיטואציה דווקא. היעדר טון הדיבור מחליש בהחלט את כוונת המשורר, אבל היעדר ההקשר...הורג את הכותב והקוראים.
דברים שלא הובנו כהלכה.
קשה להאמין שהמילים הפכו להיות כלי מגן, אך יש לזכור שזוהי חרב פיפיות:
המשפטים הכתובים בכוחם לנקב כל דעה צלולה, לחורר את נפש הקורא ומצד שני - לחלל את נפשו של הכותב, שכן מילותיו קיבלו אישור ותוקף, מעמד ותאריך שבהן נצררו בשרשרת של פסקאות, והן נראות אחרת על המסמך.
~~~
כשאני חושב על זה, מעולם לא הזכרתי אותה כאן.
אולי פעם אחת, לפני מספר חודשים.
אני איכשהו הבנתי, שמכל האנשים שאולי הכעיסו אותי בדרך, היא היחידה שלא רשמתי עליה דבר.
לטוב - פעם אחת; לרע - מעולם.
אני ידעתי עוד אז שלמילים יש כוח.
כמובן שהועלו פוסטים באווירת מצב רוחי - אולי בהקשר אליה או בהקשר אחר - אבל לא אמרתי דבר.
אין הנחתום יעיד על עיסתו כמובן, אבל... זוהי הגדולה? לא לרשום על אדם דברים?
אולי אני יודע, שהפתרון היחיד הוא שיחה. שיחה מאוד כועסת, טעונה ובטח שמלאת תסכול וזעם מצטבר (אסתכן ואומר על גבול נטירת הטינה) - אבל שיחה.
אולי השיחה הזו לעולם לא תגיע, אבל דבר אחד אני יודע - המילה הכתובה לא נעלמת לעולם.
הרי אומרים "מכה עוברת, מילה נשארת". אבל המילה הכתובה? נשארת ומתועדת. נטולת טון דיבור ונטולת הקשר - אבל מילה כתובה.
קשה לי לדמיין את הרגע שבו תיבת הפנדורה הזו תיפתח. אני אולי מעדיף שלא כי אני יודע כמה מטען צברתי על אותו האדם. המילה הכתובה לא תחרוט את הרגע הזה ולא תנקוב בשמו של האדם על שום תבליט, נייר או מסך.
מי יודע, אולי מילים אלו יימצאו אותך.
~~~
ביום שאחרי, עדיין אכעס.
ביום שאחרי, עדיין אזכור.
ביום שאחרי - האהבה לא תחזור.
אבל ביום שאחרי - אדע שלא נכנעתי למילה הכתובה.
אדע שנשארתי נאמן למילה המדוברת.
אדם נטול שם, מקרה נטול הקשר, מילה נטולת טון.
מי ייתן שכמו גלגול האנרגיות בעולם, דיו יהפוך להברה והסאגה הזו תדע את סופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט