זה מחפש לבקוע מתוכי אבל...אין טריגר, משהו שיוכל להוציא אותו מעל לפני השטח כמו גייזר עצבני של מעיינות תת-קרקעיים.
אני מלא אושר ושמחה ועם זאת - תחושת נבגדות וכעס.
אני רוצה לעמוד בראש מגדל גבוה ולצעוק חזק. לפרוק מעלי את עכבות הרגשות המאפילים.
אני רוצה למצוא חבר אמיתי, שיוכל להבין אותי. שיוכל לצחוק איתי. שיוכל להראות לי שאוכל להיות טוב במה שאני - דברן גדול מחד גיסא ובעל אוזן קשבת ועצות מעולות מאידך גיסא.
לצערי, לא מצאתי את האדם הזה.
כמובן שהצלחתי למצוא חברים בדרך, ואני לא בררן חלילה, אבל הניסיון הנואש שלהם לתקן אותי ולהגיד לי מה נכון באופי שלי ומה לא גרם לרגשותיי להיות...בפח.
חברות נמדדת ביכולת שלנו לקבל את האחר ולהיות שם בשבילו, ועדיין -
אני מחפש, חושב שמוצא אבל מתאכזב כשרגשות הנבגדות מאותתים על אי-תקינות במצב השורר.
צורת הכתיבה שלי השתנתה. אני מחלק את המחשבה שלי לכ"כ הרבה תאים פנימיים, שכל תא מקבל פסקה.
כ"כ הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שאני לא מצליח לאחד אותם תחת רגש מחבר אחד או נושא כולל לפוסט שיכול לאגדם.
השורות נגמרות מהר מידי. אני מרגיש עצב. נבגדות. כעס.
אני אדם מאושר מטבעי, אני שמח בכל מה שיש לי ובכל מה שקורה לי!
הכל לטובה, נכון? הכל קורה כפי שהוא צריך לקרות.
אני כמובן לא נותן בקלות יד לגורל ומנסה לנצל את כל האפשרויות לפני שהמכסה פוקעת.
אבל באיזו טרחה?! למה אני צריך להעניש את עצמי על טיפשותם של אחרים? למה אני מנסה לגזול את עבודתו של שליח הגורל כשמטלתו הפשוטה נחלתו הפרטית של הגורל ורק שלו כי הרי - כל ניסיון שלי מעלה חרס.
אני חושב שההארה מגיעה עם כל שורה שאני כותב. אני מניח שאלה החיים.
מתישהו בחיים הנהדרים האלה אנחנו מגלים את הסודות ואת הלכות הרוח של היקום.
מקווה שבפעם הבאה שאכתוב כאן, הפסקאות לא יהיו מתומצתות ודלות והשורות לא יהיו קצרות מלהכיל.
ההארה האחרונה לפוסט זה היא...אנשים עושים את הבחירות שלהם, אנשים חושבים שמה שהם עושים הוא נכון אבל הצער חבוי בעובדה הפשוטה שזה נכון רק עבורם ורק עבור עכשיו, או שיותר נכון להגיד...נכון עבור מה שהם יודעים או נכון עבור מה שהמוח שלהם מסוגל להסיק.
מקווה שבעוד 4 חודשים, שהחלטורה הזו שקוראים לה חיי בית ספר תיגמר, אמצא את מקומי בעולם ואצליח לספק את נפשי בכל מקום שרגלי יישאו אותי ומוחי ידריך אותי בגאון.
אולי שנות בית הספר הן חיוניות וימי הילדות ותקופת הנערות הם רגעים נפלאים שלא יחזרו על עצמם, אבל אני מרחם על אלו שאומרים ששנות התיכון הן השנים הכי יפות בחיים שלהם... זה אומר שזה המקסימום שהם הצליחו להפיק בחיים שלהם כי הרי - איך אפשר לומר כאלה דברים בלי הסתכלות אחורה כשהמקום הנוכחי ש"אותם אנשים" הוא לא קר ומבודד?
"שנות התיכון הן השנים היפות". עלק.
אני מאושר עבור מי שאני, עבור מה שאני.
אני ההצלחה הכי גדולה של עצמי ואני בהווה יהיה מוצלח יותר בעתיד, אני מניח. יותר טוב עבור עצמו - ולא עבור אף אחד אחר.
חבל שהבנתי את זה רק עכשיו, כשלא מעט אנשים ניצלו את הבורות שלי בעניין הזה וניסו לשפר אותי. חבל שביתם הוא חשוך מראות.
מועדים לשמחה.
AC4 אוטוטו!!!!! חעחעחעחע
שחור הזקן *-*
יחי השמחות הקטנות ששומרות את האש הפנימית שבי בוערת ואת יצר האושר פועם בקירבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט