לפני שמתחילות ההשערות, אני לא מחפש לטבוע באמת "^^
אני מדבר על טביעה מסוג אחר.
טביעה במחשבות.
אני רוצה להרהר! להרהר, ולא להפסיק!
אני רוצה לחשוב, לתת למוח שלי קצת אוויר.
לתת לו לנשום, דאמיט!
אני רוצה לשחרר אותו לשדות החופשיים ולא להחזירו - עד שירצה עצמו.
הרי, איך זה להרהר?
זה כמו 'לחשוב', רק שאנחנו נשאבים לתוך מערבולת, שהיא מתבררת כ-ים של מחשבות. לא נורא כ"כ, נכון?
אמנם יש אנשים שמעדיפים בריכה לעומת ים כי הם מפחדים מחוסר בגבולות. גם אני מפחד ולכן - שהגבולות לא יהפכו למכשול.
יש אנשים שזה מפריע להם כל ההרהורים האלו כי הרי, חחחחחח, במצב הזה אנחנו נתונים לחסדינו בלבד ולא לחסדיו של אף אדם אחר.
אנחנו חושבים, ואף אחד אחר לא יעשה את העבודה עבורינו.
אנחנו מייצרים את שבילי המחשבה, מטיילים בהם, מגיעים לתובנות.
מה רע בזה, אני שואל?
אז זהו. יש אנשים המעדיפים להכתיב את הלך מחשבתם על חיינו. מכתיבים לנו מה טוב ולא טוב, מגבילים אותנו בכבלי המציאות הארוכים והכבדים, האימתנים והמרתיעים, מכניסים אותנו למצב של 'רוורס' - ואנו לא מתקדמים לשום מקום.
תתנו לי להרהר, תתנו לי ליצור את העולם בדמותי. אני רוצה לעצב את העולם הפנימי שלי כפי שאני רוצה. ה'פאנג שוואי' של החיים. לשים דגש על דברים מסויימים, לחיות על פי אמות מידה משל עצמי ולא לתת לאף אחד להכריע עבורי את הכף כי אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני מתכנן ולא לפי ה-BLUE PRINT- של אחרים.
זה טוב שהחברה נותנת לנו כלים לפתח ולשכלל את עצמינו, נותנת לנו ערכים לחיות על פיהם, מגדירה גבולות עבור החיה שנמצאת בכל אחד מאיתנו ומחפשת לפרוץ החוצה, דרך הסורגים. אבל יש לי הגבלה עבורכם - אל תשימו לי מכשולים בִּמקום קוים מנחים; אל תשימו לי שלט "לא לדרוך" על שבילי ההליכה הטבעיים שלי בִּמקום להרחיב את שביל הגישה אליהם; אל תציירו את דמותכם בשמיים של עולמי שלי בִּמקום להקים חנות ב-M הדרך- ששמכם מתנוסס עליה - ואני אוכל לבחור אם להיכנס או לא.
יש הבדל בין לתת כלים לחיים לבין לכפות את הכלים האלו, כשם שאם תתנו לנגר מכחול ולצייר מסור, הם ישבו בחוסר מעש, יוגבלו בידי הכלים הרעועים שאינם תואמים לעולמם שלהם והם ילכו לאיבוד,ללא מוצא, ללא דרך. בחוסר מחשבה.
אני רוצה להסתכל על דמותו המפורסמת של הרצל, חוזה המדינה, משקיף ממרפסת המלון המפורסם בו שהה.
הוא שם את ידיו קדימה כשם שהוא עסוק בלחשוב על משהו.
אני יודע שזה מה שהוא עשה כי אני מוצא את עצמי ברגעי הרהור
מניף את ידיי קדימה, משלב אותם זה בזה ומהרהר על תוכנם של החיים - שלי ושל העולם.
הוא נשען על מעקה, כי זה עוגן המחשבה שלו;
הוא מושיט ידיו קדימה כדי לתפוס בין כפות ידיו את ההארה, שמא תברח לו מבין אצבעויתו;
הוא פונה אל העולם שבחוץ כי חלון לעומת מרפסת זה כמו ספארי והסוואנות באפריקה;
שולחן מרובע לעומת שולחן עגול;
שביל במדרכה לעומת שביל בטבע.
כל ההשוואת הללו נועדו להוכיח כי אנו צריכים את מרחב החשיבה הפרטי שלנו, שלא יוגבל בידי אנשים צרי עין, אגואיסטים לגבי צרכיהם ורודנים לגבי השקפותיהם של אחרים.
בהזדמנות הראשונה הם יציבו גם על האלטרנטיבות שלנו, כדוגמת החלון (שבא כתחליף למרפסת) סורגים, במטרה לבלום את הושטת הידים שלנו קדימה.
זה מקביל ברעיון שאני אנסה לחשוב על רעיון מהפכני,
אך יחזירו אותי אחורה באמצעות כבלי המציאות שנמתחים ויגידו לי "היי, אתה! עצור! אתה חושב יותר מידי.
אל לך להרהר. אנחנו מנסים לשמור עליך ונותנים לך כלים".
לשמור עלי, איך? שלא אשען יותר מידי קדימה ואפול מהחלון בזכות הסורגים שלכם?
אולי אתם שמים את הגבולות, אבל אתם לא סומכים עלי שאוכל ליצור לעצמי את החזון שלי?
הרצל נאלץ בזמנו להילחם בשיניו בכדי לקבל במה לרעיונותיו, אז מה יהיה עלי? להתמכר לסורגים?
אני
רוצה
לחשוב
ואף אחד לא יגיד לי שמה שאני חושב הוא שגוי.
שמה שאני חושב לא נכון.
כי מאחורי כל אימרה שכזו מסתתרת האמת המרה:
אתם רוצים "לעזור" לעולם ולתת לו את הכלים כראות נפשכם,
אך במאמציכם אתם רוצים לכפות את העולם הפנימי שלכם על עולמם הפנימי של רבים כמוני.
אני רוצה לטבוע במים העמוקים. אני רוצה לצלול למחשבות ובכך - להשיג את ההברקה ואת המחשבה הצלולה.
אך תשימו אותי במים הרדודים, כש"המים" בקושי מגיעים לברכיי - איך אוכל להתמכר למחשבה?
איך אוכל לטבוע במים הרדודים?
לטבוע במים הרדודים.
קשה?
אתם לא יודעים כמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט