no one can hear you scream in space

כבר מעל חמישה חודשים שאני ואחותי לא מדברות.

"היום יום כיפור" אומר אחי, "לא הגיע הזמן לפתור את השטויות שלכן?"

"אם זה שטויות, למה אתה מתעניין בזה?"

"כי אתן גוררות את כל המשפחה.."

"זו בחירה שלכם להתערב"

"על כל מקרה, תתקשרי. מה איכפת לך?"

כי זה לא זה.

כשאדם צם, הוא בוחר על מה הוא מכפר? 

אנחנו צמים כדי להיכנס לגן עדן, אנחנו צמים כי מגיע לאחרים, כדי להשלים עם עצמנו ולהגיד שאנחנו אנשים טובים.

אנחנו צמים כי אנחנו מחפשים את האתגר. 

על כל מקרה אנחנו צמים, האם אנחנו אלה שבוחרים?

אני מתלבטת אם לצום, כי אם בכל זאת לא אני זו שבוחרת, וצום הוא התנצלות כללית לכולם- אז לא. אני עומדת מאחורי הדברים שאני אומרת..ברוב המקרים. אני לא רוצה שעל הצום שלי אבקש סליחה מאחותי, אני לא רוצה שההתנצלות תהיה כללית. בכלל, אני לא חושבת שאני חייבת התנצלות.

למה בעצם אני צמה? 

אני כזו מתוסבכת, אולי זו הסיבה שאני צמה. סליחה, סליחה שאני מתוסבכת. 

אבא צם, אמא צמה, ואני שיער פזור.