תקוות גדולות

אני לא יכולה להיות איתו יותר.

כבר הרבה זמן שהוא גורם לי להרגיש רע מדי, ורגעים שטוב לנו הפכו לנדירים עד כדי כך שאני כבר לא מחכה להם בכלל.

הוא ואני? לא האמנתי שאי פעם נגיע לשם אבל המציאות מתנפצת לי בפנים יום אחר יום, כמו הסטירה ההיא שחטפתי פעם כשהייתי ילדה וכמעט שברה לי חצי הפנים אבל מילא. לפחות למדתי להחזיר.

הוא האדם היחיד שאף פעם לא החזרתי לו ואני גם לא רוצה להחזיר.

אני יודעת שזה לא מרוע אבל אני פשוט לא יכולה להיות איתו יותר.

אני מרגישה שיקח לי המון זמן לתקן את מה שהוא עשה לנפש שלי בחודשים האחרונים והכי גרוע זה שהוא אפילו לא מבין.

בעצם הכי גרוע זה שאני כותבת שבורה במקום להרים את התחת שלי ולעוף מכאן.

אני רק צריכה קצת כוח

יכולתי ממש להכאיב לך, אבל אין לי שום רצון או כוונות לעשות את זה או להיות כזאת.

זה לא אומר שמותר לך למתוח את הגבולות אז אולי כדאי שתלמד לפעמים לשתוק.

"את רזה מדי, תזהרי שלא יעלם לך החזה", אומרת לי הכלבה והזונה מספר אחת בישראל.

זאת שצלבה אותי, או לפחות ממש השתדלה, בגלל שדפקתי במסיבת הפרידה עם הקוניאק כמה משולשי טובלרון.

"ואם זה יקרה, זה לא פחות דאגות בשבילך?", אני משחקת את המשחק הזנותי שלה, רק כדי להוציא ממנה שברי אמת.

"תכלס", היא עונה ומחייכת חיוך נדיר שחושף שיניים שלא ראו רופא כמה שנים טובות.

אני מכירה אותה שלוש שנים וזאת הפעם הראשונה שאני רואה שהשיניים שלה ממש עקומות.

לפעמים כל מה שדרוש לי בשביל בוקר טוב זה שיעזבו אותי בשקט, אבל כנראה שזו בקשה מוגזמת מדי.

אני הולכת לעשות את השטות הכי גדולה שעשיתי אי פעם בחיי.

שטות מהסוג הטוב כמובן.

יש לי פרפרים בבטן ואני בהיי מטורף.

עכשיו נשאר רק לחכות לשעת שיא ולקוות שיהיה לי קצת מזל.

ובגלל שאני לא יכולה לחכות אני הולכת להעביר את זמן ההמתנה בלעשות שטויות.

מן הסתם מהסוג הרע מאוד.

חצי בקבוק גלנפידיך לי  

וכעבור 10 דקות...

הכל פתאום נראה שקט יותר. אפילו הגוף שלך שעורר בי רעב תמידי.

תסתלק.

עכשיו אני של עצמי.

ואם בכל זאת אתה מתעקש לעצבן, אני יכולה לחשוב בשבילך על דרכים יותר מקוריות.

במחשבה שניה, אל תסתלק.

תסלק רק את האופי המחורבן שלך ותשאיר לי את הגוף להתפרק.

נראה לי שטעם של ויסקי יתלבש עליו יפה.

עוד דקה אנסה.